שיעורי הרב שלמה אבינר

אני מאמין: מהי בעצם משמעות האמונה בד'

מה המובן של מושג האמונה? יש טוענים שאמונה היא רגש. הגדרה זו הינה הנשק הראשי בידי האתאיסטים, שהרי רגש הוא דבר אישי שאינו ניתן להעברה, אם-כן אמונה היא דבר פרטי. מי שזכה, זכה, מי שלא זכה, פטור ממילא. זאת ועוד, רגש הוא דבר בלתי-יציב, שעולה ויורד חליפות.

פחות גרועה היא ההגדרה שאמונה היא שכל. לעומת הרגש שאינו קבוע, שכל הוא דבר קבוע. השכל חותר אחר האמת וגם ניתן להעברה לזולת. אך גם הסבר זה אינו שלם, מאחר שכל ההוכחות בדבר האמונה בד', מעולם לא שכנעו מי שאינו מאמין אלא רק את מי שהיה משוכנע מלכתחילה. לכן, אם מישהו משתכנע ממציאות ד' על-ידי הוכחה, זה סימן שבתוכיותו כבר האמין בד', אלא שהדבר היה מעורפל, וההוכחה רק ביררה לו מה שכבר היה בו. זאת ועוד. הגדרה זו ממעטת מאוד בערך האמונה, כמו שיוצא מדברי הפילוסוף בתחילת ספר 'הכוזרי'. עבור אותו פילוסוף, אדם שאינו מאמין בד', אינו אלא אדם שחסרה לו ידיעה חשובה ומרכזית – כדוגמת אדם שלא ידע כי השמש נייחת וכדור הארץ נייד. אתאיזם הוא חור חמור בהשכלה. מלך כוזר משיב לו: אמונה אינה ידיעה בעלמא שהרי הנוצרים והמוסלמים מוכנים להרוג וליהרג עבור אמונתם. על כך משיב לו הפילוסוף שאלימות אינה דבר נאה. מלך כוזר מודה בהחלט, אך בכל זאת זה סימן שהם חיים את אמונתם.

ומכאן להגדרה האמיתית, שאמונה היא דבקות. נכון שהוכחות, ידיעות ולימודים יכולים להביא לאמונה. אך עצם הידיעה עדיין אינה אמונה. אדם הלומד דבר מה, ייתכנו אצלו שלושה מצבים: א. הוא חי את הדבר. ב. יחסו לא אכפתי, נייטרלי. ג. הוא שונא אותו. כך התורה יכולה להיות עבור האדם מישראל סם חיים, סם המוות או סם חסר משמעות. יש פסוק: "החכמה תְחַיה בְּעליה" (קהלת ז יב). אם לומדים באופן הראוי, אז חיים את הנלמד. לעומת זאת, "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב ד): אמונה היא עצם החיים. המאמין בדבר, חי את הדבר ולא רק יודע אותו. אפשר לדעת דבר בלי לחיותו. אם-כן, להאמין בדבר, הוא לחיות את הדבר, להיות קשור, דבוק ומחובר אליו. אמונה בד' היא קישור לד' ודבקות בד'.

הקשור לד' והדבק בד', אין לו שאלה כלל אם ד' קיים. רבי שלמה אבן-וירגה, שחי בתקופת האינקוויזיציה בספרד, מספר בספרו 'שבט יהודה' מעשה בתלמיד-חכם, פילוסוף, שהרצה בבית-הכנסת על ההוכחות למציאות ד'. התפרץ אחד מן הקהל: אתה רוצה להוכיח לנו את מציאות ד'?! והרי על מה אנו נהרגים יום יום?!

האמונה בד' מתגלה בידיעה שיש ד'. רבנו יהודה הלוי מעיר: כל ידיעה – יכול מישהו חכם יותר לבטלה. לכל שכנוע יש שכנוע הופכי. לכן, כל מה שבא בשכל, הינו מסופק. מרן הרב קוק מברר שמבחינה הלכתית דברי הרופאים אינם ודאיים, ובכל זאת סומכים על דבריהם כדי לחלל שבת, שהרי גם ספק פיקוח-נפש דוחה שבת (שו"ת דעת כהן סי' קמ). נאמנות הרפואה אינה ודאי אלא ספק, וכן ביחס לכל המדעים. קל וחומר, מדעי הרוח כגון היסטוריה.

לכן איש מדע צריך לומר: אני משוכנע בדבר תאוריה מסויימת, אך אני פתוח לשמוע תאוריות אחרות. אך איש דת לא יוכל לומר: אני מאמין בד', אך אני פתוח לשמוע אמונות אחרות, כי אמונה יושבת כל-כך חזק בתוך הנפש, עד שאין שום אפשרות שיתפרץ דבר סותר ויזעזע אותה (עולת ראיה ב, עמ' תעה). בכך היא שונה תכלית השינוי מידיעה הניתנת לערעור. אגב, יש דתיים המנסים לשכנע בעזרת הוכחות הפועלות רק על אלה שאינם משכילים דיים. בכך הם מרחיקים את המשכילים מן האמונה.

אי-ידיעה בהחלט אינה פוגמת באמונה. ייתכן אדם מאמין הטוען שיש לו דבקות בד' אך אינו מסוגל למסור הגדרות על ד', והוא מאמין אמיתי (מידות הראיה, אמונה יח). דוגמה פשוטה לכך היא ילד שאמונתו טהורה, למרות שאינו יודע להגדיר מיהו ד' (מאמרי הראיה עמ' 32). אי-ידיעת הגדרות פילוסופיות עמוקות, אינה פוגמת באמונה. כמובן, יש שאלות בסיסיות באמונה שכל אחד חייב לחקור ולדעת פתרונן ולא להחביאן. גם היעדר רגש של מציאות ד' אינו פגם באמונה. אך כשם שאצל אדם משכיל, אמונתו צריכה להתגלות גם דרך שכלו, אצל אדם רגשן, אמונתו צריכה להתבטא גם דרך רגשותיו.

לסיכום, אמונה אינה רגש ואינה שכל, אלא היא דבקות. בכלל, אי-אפשר לתת הגדרות על ד'. כל הגדרה בנויה מהכללה והבחנה ייחודית. למשל, שולחן מוגדר כשייך לכלל הרהיטים ומתייחד בכך שמניחים עליו דברים. כמובן, לא ייתכן להגדיר את ד' בעזרת דבר גדול ממנו. אך האמונה, הינה ניצוץ של רוח הקודש.

נלקח משאילת שלמה 160