שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

אל תפרקו את צה"ל (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־19:07, 6 בפברואר 2018 מאת Maale (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן " '''הפסיקו לפורר את צה"ל!''' אתם שניכם, אל תפרקו את צה"ל, כפי שכבר החילותם לעשות. שניכם - הכוונ...")

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

הפסיקו לפורר את צה"ל!

אתם שניכם, אל תפרקו את צה"ל, כפי שכבר החילותם לעשות. שניכם - הכוונה, מחד, הדרג המדיני, ומאידך, מכלול העמותות והעצומות לסירוב פקודה. כאילו כרתתם יחד ברית שאינה קדושה - לפורר את צה"ל לרסיסים. צה"ל, זה עם ישראל! כולנו יודעים שיש חילוקי דעות באומה. צה"ל הוא המכנה המשותף, היחד הגדול שלנו.

הדרג המדיני, מוסיף חטא על עוון על פשע. לא רק שאתם מעיזים לתכנן עקירת קהילות יהודיות כמו הגרועים שבאנטישמים, וזאת מחֶבלי ארצנו עצמה שנרכשו בדם חיילינו ובסיעתא דשמיא. אלא גם הנכם מהינים להעסיק את הצבא בעניינים פנימיים אזרחיים. ועוד מוסיפים פשע לקרוע את הצבא במשימה בלתי אפשרית זו, מה שמהווה חוסר אחריות מוחלט. מעשה חסר אחריות לחלוטין הוא לגלגל חיילים לתוך אלימות והתנגשות בין אחים, שלולא האהבה הגדולה השוררת באומה, היתה מידרדרת חלילה למלחמת אחים. אתם מותחים את החבל למצב שאי אפשר לעמוד בו. אנא, אחים, אל תרעו, אל נא תביאו את חיילי צה"ל למצב בלתי אפשרי ומסוכן של אנשים צעירים משני הצדדים העלולים להתלהם. גם אם יבואו מראש עם החלטה נחושה של איפוק מרבי, מי ערב לכם שאיש לא ייפגע, והתוצאה אז מי ישורנה: קרע באומה ומתוך כך החלשת המדינה. לעורר שנאת חינם, שכידוע, היתה סיבת החורבן - זה פשע נורא. לנסות לכפות בכוח החלטות גורליות כל כך לאומה, זו פשיטת רגל של המנהיגות שכבר אינה יודעת לדבר. האם אינכם מבינים שמהלך כזה אינו בר ביצוע בלי הסכמת העם?! לא כל דבר אפשר לגמור בעזרת העמדה במשפט בצבא. צריך עידוד ומוטיבציה. ומי יפיח מוטיבציה בחייל האומר: "המפקד! מלחמת אחים? אינני יכול". במשטרים עריצים, לקחו למשימות אנטי אזרחיות, חיילים זרים שאין להם לב, כי ידעו שחיילים בני האומה אינם מסוגלים. האם לא למדתם הסטוריה? האם אינכם יודעים שחייל בלי מוטיבציה הוא כמעט חסר יעילות. משל ל"ירא ורך הלבב" שאינו מועיל הרבה ואדרבה ממיס לב אחיו, גם ירא ורך לבב שירא מעבירות שבידו או מעבירות שתהיינה בידו. רק אם זה למען המולדת - גם חלש יאמר גיבור אני. וכאן, לא ברור לו כלל אם אמנם זה לטובת העם, וקל וחומר אם אין זו משימה צבאית. תמיד, אמונה במשימה היא הבסיס לביצוע המשימה. האינכם יודעים שאלפים ורבבות מהנוער החילוני אינם מתגייסים, לצערנו, משום שאינם מאמינים בצבא? בבתי ספר שלמים, אחוז ההולכים לקרבי נע בין 0% ל2% כי המתגייס לקרבי נחשב למפסידן אשר מבזבז את שנותיו, לכן עדיף להשתחרר מ"חוסר התאמה" ולפחות לשרת קרוב לבית כדי לעסוק במקביל בדבר אחר! האינכם יודעים שרבים מן הקצינים הגבוהים בצה"ל אינם מתנדבים לשירות מילואים כדי לחסוך חורים בעבודה? וכיצד חשבתם שחיילים הנגררים למצב בלתי אפשרי - איזה מוצא ימצאו? שאלו בבקשה חיילים איך הם מרגישים? אין זה קשור לרבנים או לדתיות, אלא זה נגד חינוכם וערכיהם שספגו, ושספגו אבותיהם מאז קום המדינה וראשית שיבת ציון.

אבל לא מפני שהממשלה הכניסה את החיילים למאבק פוליטי ועשתה בכך מעשה חסר אחריות, - זה מתיר חוסר אחריות מהצד השני. מאבק ציבורי מדיני הנו לגיטימי. אבל בצבא לא נוגעים ולא פוגעים! לא משום שהממשלה עושה זאת, אף לנו מותר לנהוג כן. הצבא הוא הלב של האחווה הלאומית. קורה שחייל מסרב פקודה, סוף סוף הוא בן אדם. אולי ילך לכלא, בין שהוא מן הימין בין שהוא מן השמאל, אולי יקבל עונש אחר, אולי ימחלו לו, אבל גל של סירובים הוא משחק באש! שהרי יש לברר מה היא בעייתו של אותו חייל או קצין: אישית או לאומית. אם יש לו בעיה אישית, עליו לפנות אל מפקדו באופן אישי: "אנא ממך, איני מסוגל למלא או להוביל משימה זו, הנוגדת כל מה שחונכתי אליו, ולא לשם כך התגייסתי, חונכתי לכך שבית לא עוזבים גם תחת אש". יש לקוות שמפקדו ימצא פתרון, כיוון שכוחניות גורמת נזק יותר מתועלת ותביא לפשיטת רגל במנהיגות הצבאית, שהרי אומנות הפיקוד אינה אוסף פקודות כוחניות, אלא גם ניסיון להתייחס בהבנה ואהבה, כי אנשים אחים אנחנו. אבל מראש אסור להגיע לשלב זה, כי דיבורים על סירוב פקודה - גם הם פשיטת רגל. גם כאשר חייל או קצין נקלעים למצב בלתי אפשרי, עליהם להמשיך לשרת בנאמנות. אין לסרב וקל וחומר לא לעזוב את הצבא בגלל זה. הרי צה"ל אינו יחידה ארצית לפינויים, אלא רובו ככולו צבא שמציל את העם ואת הארץ ואת קידוש השם. בשום אופן - אין לעזוב את הצבא! מה אשמה האומה? מה אשמים הילדים במריבות בין ההורים? האומה חלוקה בדעותיה וראש ממשלתנו אינו משכיל לחולל תהליך של הסכמה אלא קובע עובדות בכוח. אבל לא בגלל זה, יש ללכת בדרכו.

גם אם הממשלה פושעת והמדינה פושעת וגם הצבא נאנס לבצע פקודת פשע - עדיין זה הצבא שלנו, המדינה שלנו והממשלה שלנו.

יש להחליט פעם אחת ולתמיד: האם אנו שייכים לצבא הזה, כן או לא? אכן פעמים רבות אנשים תוהים בכנות ושואלים אותנו: "אתם אתנו, כן או לא?" יש לדעת: לצאת מן הצבא, זה לצאת מן האומה. זו בעצמה התנתקות מן העם! אין מרפאים התנתקות על ידי התנתקות! ועוד זאת יש לדעת, אם אתה לא בפנים, אתה לא משפיע. אינך אלא מזיק לעצמך ואחרים ימלאו מקומך - כמו שקרה לסרבני השמאל. בעל ספר "אם הבנים שמחה" מבטא את צערו על כך שהחרדים לדבר ד' נשארו רחוקים ממפעל שיבת ציון, לכן אינם שותפים, ולאחר מכן צועקים לשווא שהדברים אינם כפי רצונם. וכי לא ידעו שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ושנוצר תאנה יאכל פריה? (משלי כז יח).

ואם אין כוונת הסרבנות או העזיבה לפתור בעיה אישית אלא בעיה לאומית, זה חמור עוד יותר. אין מקום לשימוש בתפקיד צבאי או בדרגה צבאית למטרה מדינית. חייל בתור אזרח, כן. אבל לא חייל בתור חייל. לא החיילים ולא הקצינים יקבעו את גורל המדינה, לא ננהיג כאן משטר של כת צבאית שלטת. לכן, מראש פֵּרקו את הפלמ"ח. אלא השולט הוא העם. העם! אם יש מבוכה - אז משאל עם! לא הצבא מנהיג את העם, אלא העם הוא המנהיג. לכן חמור הוא מה שעשה ראש ממשלתנו שנבחר על ידי העם למטרה מסוימת ועושה הפוך. הצבא משרת את העם ואינו משתמש בכוחו להטות את כיוון המדיניות. סרבן - ימין או שמאל, הוא בחוץ.

זה הכלל: אתה בפנים או אתה בחוץ?! מחאה - זה בפנים. הפגנה - בפנים. אוהל מחאה - בפנים. שכנוע - בפנים. פוליטיקה - בפנים. אבל סירוב פקודה - זה בחוץ. הרמת יד על חייל - זה בחוץ. זריקת אבן על קצין - בחוץ. הצקה לקצין - בחוץ. רשימה שחורה של קצינים ונשותיהם - זה בחוץ. עזיבת הצבא החוצה - זה ודאי בחוץ.

זכור! הצבא הזה הוא צבאנו. הוא העוסק ב-99% מזמנו וכוחו בהגנה על העם והארץ, וב-1% בעבודה מלוכלכת. האשמה אינה על החייל אלא על הדרג המדיני. כולם יודעים שכיבוש הארץ וריבונות על הארץ היא מצוה של הכלל ולא של הפרט. כאשר, לצערנו, הכלל אינו רוצה, המצוה מתרוקנת גם מן הפרט, וגם העבירה. לכן אין כאן מסייע לדבר עבירה או מחזק ידי עוברי עבירה.

כי זו מצוה שאין עושים בכפיה. ובכלל, אנו נגד כפיה. אנו בעד דתיות ובעד לאומיות, אבל נגד כפיה דתית וכפיה לאומית! כמו שאיננו רוצים שראש הממשלה וקבוצות השמאל אשר אתו יכפו דבר, כך איננו רוצים שמתנחלים וקבוצות ימין אשר אתם יכפו. שהרי לא רק ראש ממשלתנו סובר אותה התנתקות ארורה, אלא עוד רבים באומה לצערנו. לא כופים על ארץ ישראל ולא כופים נגד ארץ ישראל! וכמו שאין לאיש ימין מוטיבציה לפנות יישובים, כך אין לאיש שמאל מוטיבציה להילחם על יש"ע במצב כפוי אם תהיה מלחמה. לא כפיה! הסכמה!

וייאמר במאמר מוסגר: הבל הוא לחשוב שבשטח אפשר לנצח את צה"ל, והבל לחשוב שסירוב פקודה הוא שיעצור את ההתנתקות, זה רק יהרוס את הצבא. חיילים רבים נאמנים למפקדיהם וילכו אחריהם באש ובמים. זו רברבנות דתית לחשוב שכל הקצינים והחיילים הדתיים הם בכיס של הרבנים.

אדרבא, כל הדיבורים האלה מזיקים ומסיחים את הדעת מן העיקר: במקום לדון על החומרה הנוראה של ההתנתקות, הוויכוח מוסת לענייני סרבנות ואלימות.

לסיום: הממשלה פושעת וכופה על הצבא את פשעה, ועמו אנחנו בצרה. בלי צה"ל אנו עם מפוזר ומפורד. הצבא עושה אחווה! אחווה נפלאה שאין כמוה בין ימין לשמאל, חילוניים ודתיים, חרדים וציונים! צבא זו לכידות! הצבא מקיים מצוות גדולות יומם וליל, גם אם אין לו כיפה על הראש.

"עמו אנוכי בצרה", בצרה וגם בשמחה. כך ריבונו של עולם מוביל אותנו, ולא נגיד לו שאין זה מוצא חן בעינינו, אלא נוסיף עוד יותר אמונה ואהבה.

שמא תאמר: יש אירועים רבים שמלוּוים במכות ואתה מדבר אהבה! אכן, דווקא מפני זה אני מדבר על אהבה. אחרי הפרשה הנוראה של אלטלנה, רבנו הרב צבי יהודה התבטא שהתרופה היא פתיחת מחסני החירום של אהבת ישראל ("ממעמקים", לנתיבות ישראל א קכח).

בוודאי שאנו במשבר עמוק. מה עושה אדם הנמצא במשבר שאינו רואה בו שום מוצא? לעיתים נופל לסמים ואינו מצליח לצערנו להיגמל.

גם לנו יש סם, אבל לנו הוא סם חיים: אהבת ישראל! ככל שאנו עוסקים בה, אנו מתמכרים לה, איננו מצליחים להיגמל ממנה, גם איננו רוצים, אלא לוקחים מנות גדולות וחזקות יותר של אותו סם חיים.