שיעורי הרב שלמה אבינר

אל תעליב

[הרב שלמה אבינר]

אל תעליב אף אחד. אין זו חומרה, זה דין תורה גמור וחמור. "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, כי אני ד' אלהיכם" (ויקרא כה יז) - "באונאת דברים הכתוב מדבר" (בבא מציעא נח ב). זה חמור כמו שבת וכמו כשרות, כמו טהרת המשפחה וכמו ארץ ישראל.

"אם היה בעל תשובה, אל תאמר לו : זכור מעשיך הראשונים" (שם). כי הוא עשה תשובה, זה נמחק, היה כלא היה, אל תשמור לו לנצח תיק במשטרה. אל תעכב לו שידוכים.

"היה בן גרים אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה וכולי" (שם). הרי עכשיו הוא כבר ישראל, ישראל מעולה. אנו מתפללים "על הצדיקים ועל החסידים ועל זקני שארית עמך בית ישראל ועל פליטת בית סופריהם ועל גרי הצדק", כל אלה מעולים ואחר כך "ועלינו" (תפילת שמונה עשרה), היהודים הפשוטים.

"אם היו יסורין באין עליו, אם היו חולאים באים עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב: הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד (איוב ד ו-ז)" (שם). הרי אינך נביא, אינך בעל רוח הקודש, אינך יודע סודות הבורא, אז אל תמציא פירושים וסיבות למה רע לו. במיוחד שיש גם "צדיק ורע לו" (ברכות ז). לא רק שהוא סובל אלא אתה זורה לו מלח על הפצעים, במקום לנחמו, ולחזקו ולעודדו. ממש נורא! "אם היו חמרין מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, וידוע בו שלא מכר מעולם" (שם). זה לא נושא לבדיחה. איננו נגד בדיחות אם המינון נמוך והתוכן כשר (רבי צדיק הכהן מלובלין בספר צדקת הצדיק), אבל לא על חשבון אחרים, לא עושים צחוק מאנשים.

ובוודאי אל תעליב את אשתך, זה לפני הכל. 'לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה" (שם נט א), פירוש רגיל: היא רגשנית, אז היא נעלבת בקלות. פירוש המהר"ל: אם מישהו אחר העליב אותה, היא לא בוכה, אלא רק אם אתה מעליבהּ. ממישהו אחר, אין לה ציפיות, מישהו אחר לא חייב לה כלום. אבל התחתנה אתך, סומכת עליך, ואם אתה מעליב אותה, זו בגידה נוראה. וכמובן את, אל תעליבי את בעלך. זה אותו דבר. גברים המכים את נשותיהם, לצערנו יש. נשים המכות בעליהן, נדיר. נשים המעליבות את בעליהן - לצערנו יש.

ואל תעליב את הילדים שלך. זכור שההורים הם כל עולמם, כל משענתם בעולם הקשה, מלא הבעיות ואי הודאויות. אם אתה עולב בהם, עולמם חרב, הם שרויים בתהום, בעלטה. זה נורא. ודאי צריך לחנך, ודאי שלפעמים צריך לנזוף, אבל לא להעליב, לא לנתק את פתיל החיים. ואם בטעות אתה מעליב, כי אתה בן אדם ולפעמים נכשל, אנא תקן את הטעות,ואמור לו שאתה מאד אוהב אותו.

אל תעליב את הוריך. נכון שלעתים הם מעצבנים, אבל ריבונו של עולם ציווה: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג). "ועד היכן מוראך? אפילו היה לובש בגדי חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והיכוהו בראשו וירקו בפניו, לא יכלימם אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שציוהו בכך" (רמב"ם ממרים ו ז). ואגב, גם אתה עצבנת אותם הרבה בילדותך ובנעוריך, והם ספגו. אז לא יזיק לך לנהוג באותה המידה.

כמו כן אל תעליב את תלמידיך. גבולות כן! עלבונות לא! וכמו כן אל תעליב את מוריך.

בוודאי אל תעליב רבנים, בין מהמחנה שלך בין ממחנה אחר, כי כולם שייכים למחנה שכינה. העלבת תלמיד חכם זה נורא, והמבזה תלמיד חכם, דינו כאפיקורוס שאין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין צט ב). בוודאי אתה מעליב אותו, בחושבך שכך אתה מציל את התורה, את הדור, ובאמת אתה מהרס אותם. אומרים חכמים הרי זה דומה לכיפה של אבנים, כיוון שנתרעעה את מהן, נתרעעו כולן (ירושלמי סנהדרין י א). הוא מזלזל בתלמיד חכם, הוא מפקיר את כבודה של תורה ומפקפק בכל בניינה. לכן, לכן לך אחר רבך אך אל תעליב רבותיהם של אחרים. שמא תאמר כל כך הרבה אנשים אסור להעליב, כבר לא אוכל לדבר חופשי! והתשובה: אכן, צריך על כך מסירות נפש. "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים" (בבא מציעא נט א). יש מפרשים שזה כפשוטו, ביהרג ואל יעבור (תוס' סוטה י ב ד"ה נוח) ויש אומרים שזו מליצה (מאירי), אך מה מליצה זו באה לומר? שזה חמור מאד.

לכן "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת" (אגרת הרמב"ן).