שיעורי הרב שלמה אבינר

אל תירה על הקצין

הסופר האנגלי אוסקר ווילד, בספרו רשמים באמריקה, מספר שבשנת תר"מ, ראה שלט בבית מרזח בעיירה במערב הפרוע: DON’T SHOOT THE PIANO PLAYER, HE IS DOING THE BEST HE CAN PLEASE, , אנא אל תירו על הפסנתרן, הוא עושה כמיטב יכולתו. כלומר, אותו פסנתרן שהיה מנגן כדי להשרות אווירה נעימה ולרכך במקצת את התכונות הקשות, היה תמיד חוטף ראשון במקרה של תגרה, כאשר כדורים עפים לכל עבר, כאילו הוא האשם בתגרה הכללית – אל תירו בו, אל תאשימו אותו, אל תתקיפו אותו, במקום האחראי האמתי.

וכך אנו אומרים: אל תירו על הקצין, הוא עושה כמיטב יכולתו. הוא אינו אשם במתחים שבאומה. אדרבה, כבד אותו מאד בעד מסירותו על בטחון המדינה והתייחס אליו בסלחנות במקרים הנדירים של תקלה. כמו אותו פסנתרן שממשיך לנגן בקור רוח, כאשר כולם מרביצים ויורים זה על זה – כך פתאום הקצין הופך לקרבן של כולם, אשם בכל הבעיות, והוא אינו יכול להתגונן.

כאשר אני רואה מישהו פוגע בקצין, אני מצטער, אני מתפרק, אני משתגע. אם קצין נותן סטירה לאויב תוך כדי פעולה צבאית, השמאל מתנפל עליו, מכה בו בתקשורת ותובע אותו בבית משפט. אם הוא עושה להפך, אז הימין מעליבו, קורא לו נאצי, בועט בו בפנים, וזורק עליו דוקרנים ובקבוקי תבערה. אולי שניכם מוכנים להפסיק לירות בו על ימין ועל שמאל, מפני שלטעמכם הוא יותר מדי שמאל או יותר מדי ימין.

אולי אתה מוכן להחליט פעם אחת ולתמיד אם אתה נותן בו אמון או לו. כי להיהרג למען בטחונך, הוא טוב – אתה מנצל אותו ואחר כך אתה פוגע בו! עד כדי כך אתה כפוי טובה! או במקרה הטוב, אינך מאוזן נפשית.

אני מתגעגע לרבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק, שלעתים היה מנשק מדיו של חייל. אני מתגעגע לנצי"ב שפסק שהמחליש רוחו של המצביא, יש לו דין רודף האומה כולה (פירוש על השאילתות רב אחאי גאון קמב). לכן אנא ממך אל תירה על קצין. עזוב אותו בצד ואל תנצל זאת שאסור לו להשיב אש, והוא סופג באהבה מטחים מכל הכיוונים.

הוא מסתכן להצילך ואתה מציק לו! אתה לא בן אדם, אתה לא יהודי! בכיתי בקרבי וטלפנתי לקצין שספג אש בעיתןן כדי לנחמו. אמר לי: "אנחנו עושים דברים כל כך חשובים, שלא הטרדות כאלה יפריעו לנו להמשיך". באתי לנחם וחזרתי מנוחם.

"ובכל זאת", אין הוא אומר לי, אך ודאי חשב "אני כזה פרייאר, אני כזה תמים שאפשר להונותו. אני רק בן אדם, וראיתי כל כך הרבה חברים שנפלו בקרב זה אחר זה, וזה מה שמצער אותי. איפה כל האחרים, למאות ולאלפים, שיכלו לצאת בקרב, והם מתחבאים בעיר ומטיילים. אני רואה את האורות מרחוק, וחושב לעצמי שאני עושה את חלקם של כל אלה. וזה לפעמים מכאיב יותר מאשר המוות עצמו. מזל שאין לי זמן לחשוב על כל זה".

כן. הוא הולך עם נשק על הכתף ועם אומץ גדול, מהבוקר עד הערב ומהערב עד הבוקר, הוא עובד קשה, בכל מקום ובכל מזג אוויר, ולא רואים על פניו לא חמדה ולא קנאה. הוא עמל כל הזמן בשביל אחרים, לא מפריע לאחרים, רק משרת בצבא את האחרים.

באמת, צה"ל אינו זקוק לחקירה חיצונית, בלי הרף הוא בודק את עצמו. להיהרג הוא טוב, כדי לחקור את עצמו – לא?! לא כל כך התלהבתי מהחקירה אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי סברה ושתילה, שצלו את צה"ל על אש, והשאירו את הדרג המדיני זך ונקי. זה לא הוגן.

אל תתבלבל, צה"ל אינו ארגון טיולים, הוא עסוק במלחמה נגד אויבים אכזריים שרוצים להשמידנו. אל תשכח, אנו במלחמה, בין בעצימות גבוהה המכונה HIC , בין בעצימות נמוכה המכונה LIC. ראה שמלחמת השחרור טרם הסתיימה. ודאי שגם במלחמה יש לשמור על חוקי מלחמה, JUS IN BELLO, אך לא לשכוח שעדיין אנו במלחמה, BELLUM.

והנה פתאום יש שקט במדינה. אתה חושב שזה במקרה? לא. זה בזכות אלה שמוסרים נפשם בשליחות צבאית למען האומה. ובאים חכמים בעיניהם, שלא בטוח שכולם מוכנים להתמסר למען אחרים, ומקללים אותם מימין ומשמאל. והקצין שומע, נעלב ושותק. אולי תעזוב אותו. הקצינים הם כבר ילדים גדולים והם יודעים להסתדר לבד ביניהם, ולדבר זה אל זה כמו ידידים אוהבים ומוקירים. אל תידחף פנימה. לא צריכים אותך. אדרבה, אתה צריך אותם. ואם אינך נותן בהם אמון, מה אתה עושה בארץ הזאת.

אל תדאג, הקצין הוא מוסרי. אינו עושה סתם דבר רע לחף מפשע. הכל ערכי, הכל מוסרי.

אמרה אשתו של קצין: "לא קל לי. לא רק שהוא לא בבית, אני לא רואה אותו, הילדים לא רואים אותו ועוד משמיצים אותו בעיתון".

אך הקצין אמר לעצמו: "ב"ה בצבא יש לי חברים. הם באמת חברים שאני יכול לסמוך עליהם. הם ידידי לבי, הם תמיד אתי, בכל מקום שאני הולך – מפקדים שלי, עמיתים שלי, חיילים שלי. הם מכירים אותי, בלי צורך להסביר, הם נאמנים, הם חברי אמת, הם תמיד אתי, לא מפחדים להיות אתי בקשיים, תחת אש, תחת כאב, תחת התקפת האויבים, תחת התקפת האהובים..."

זה הקצין שלא אוכל, לא שותה ולא ישן. בקושי עוסק בחולין. כל מחשבותיו קשורות לעם ישראל. אין לו זמן לעצמו. אין לו את עצמו.

ואתה, שאין לך אלא את הנאתך והדאגה לעצמך, אתה, האוכל בנוח וישן בנוח, וכשחסר לך משהו, אתה צועק חמס – אין לך יראת כבוד כלפי אדם שמתמסר לגורל עמו, נושא בלבו את צרותיו, שאוהב את הזולת כמו שאתה אוהב את ילדיך, שאינו דואג לאושרו הפרטי ולחייו הפרטיים.

מי שחי כך – האלהים בלבבו.