שיעורי הרב שלמה אבינר

טוענים עלינו בחו"ל ואולי גם ישנם יהודים בארץ הטוענים שהיינו אכזריים במלחמה. איני דן בעובדות, אבל אני רואה שהחמאס מנפח את המספרים של ההרוגים והפצועים. זה דומה לג'נין בשנת תשס"ב שרופא ערבי טען שדיברו על אלף וחמש מאות מתים ובסוף היו רק חמישים וארבע, ובתוכם ארבעים וחמשה היו לוחמי גרילה של החמאס.

כלומר, לא צריך להאמין לכל מה שהם אומרים, "אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר" (תהלים קמד, ח). לגופו של עניין, אנו מודים שבתנ"ך מתואר שהשופטים ומלכי ישראל לחמו בתקיפות. אומר מרן הרב קוק בספרן אגרות הראיה (ח"א עמ' ק) שהאידיאל הינו תמיד להיות עדין. אבל, "ועניני המלחמות, אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם" – הרי אנחנו לא חיים פה באיזה גן שעשועים, יש סביבנו רוצחים הרוצים להשמידנו. אי אפשר להיות עדינים, "שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם, ואדרבא היה מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים גם ע"י הנהגות אכזריות", סוד הפילוסופיה המלחמתית היא ההרתעה.

אי אפשר כל הזמן להילחם, צריך לתת מכה פעם אחת ולתמיד כדי שידעו שלא כדאי להם לתקוף אותנו. "רק עם צפיה להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה" – אתה לא יכול להתנהג עם אנשים אכזריים כאילו הם נחמדים. "ודע שבהלכות הציבור לא החמירה תורה כלל לדחוק את רוח העם לחסידות" – מידת חסידות ומידת 'לפנים משורת הדין' הינם בתחום היחיד כפי שיקולו אבל בכלל אין דבר כזה, "מפני שאז היתה החסידות הכללית...וזהו יסוד כמה קולות שיש בדין תורה ביחש לסדרי המלחמה". כלומר, דברים שאסורים על הפרט מותרים על הכלל.

זה הכלל: מלחמה במהותה הינה דבר קשה, אבל 'הבא להורגך השכם להורגו' (ברכות נח, א וסב,ב, יומא פה, ב וסנהדרין עב, א), ורחמים עליהם אנו רחמניים על אנשים טובים שלא עשו שום דבר רע ויש לנו החובה להגן עליהם.