שיעורי הרב שלמה אבינר

אהבה ואמונה

[שיחת רבנו הרב צבי יהודה - ראיון בעיתון עין בעין ערב פסח תשי"ח. בעריכת הרב שלמה אבינר - פורסם בעלון באהבה ובאמונה]

אנו צריכים שני אל"פים: אמונה ואהבה. ואת שניהם צריכים בעיקר המאמינים. כך כותב הרמב"ם: "כי ההאמנה אינה העניין הנאמר בפה, אלא העניין המצויר בתוך הנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שצויר" (מורה נבוכים א נ. עולת ראיה ב תעה). הצרה היא שלמאמינים אין אמונה ולחופשים אין חופש.

בדורנו מחפשים מרחב – רוח, גדלות, אך למאמינים אין אמונה של גדלות. אנו צריכים ריבוי תורה במובן הגדול. לקיום ההלכה קודמת הגישה. לזה התכוונו חז"ל בביקורתם על אלו שלא בירכו בתורה תחילה (נ דרים פא א. בבא מציעא פה א. ועיין שיחות רבנו תלמוד תורה עמ' 11). הם למדו תורה, אך לא מתוך הגישה הנכונה. הם למדו בלי אמונה ב"אשר בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו".

כך נמסר בשם הגאון: "ורבנו הגר"א ז"ל היה מחבב ספר מנורת המאור וספר חובות הלבבות (בקוראו זאת, רבנו אמר בחיוך: הא לך צנזורה...), ובמקום שער הייחוד היה אומר ללמוד ספר הכוזרי הראשון שהוא קדוש וטהור ועיקרֵי אמונת ישראל ותורה תלויין בו, גם ספר מסילת ישרים מרמח"ל ז"ל" (תוספות מעשה רב לרבי ישראל משקלוב בראש ספר בית יעקב לרבי ברוך ברוידא. ועיין שיחות רבנו שם 53).

בספר הכוזרי אנו מוצאים את גיבוש הקדושה והטהרה, אמונת ישראל ותורה, וזה חלק מתורת ד' שהיא גישה להלכה, לגמרא.

בשביל דור הגאולה, דור של גדלות, אנו צריכים תשובה של גדלות, אמונה של גדלות.

זהו הא' הראשון: אמונה. הא' השני הוא אהבה. אהבת ישראל אינה רק רגש, סנטימנט, אלא יש בה עומק חכמה, השקפת עולם ("אהבת ישראל... איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה, חכמה עמוקה ורחבה..." אורות, אורות ישראל ד א).

וכיצד אוהבים? מסביר המהר"ל שאהבת ישראל צריכה להיות נמשכת מתוך אהבת ד', - אהבה שאינה תלויה בדבר (נצח ישראל פרק יא).

יש לאהוב את ישראל לא רק כאשר שרויים במצב של צדקות, כי זו אהבה התלויה בדבר, אלא יש לאהוב גם ללא שום סיבה, ואפילו כשישראל חוטאים.

אבא הרב זצ"ל אמר שאהבה בלי גבול, אהבת חינם, תכפר על שנאת חינם. המובן של חינם הוא חינם! בלי לחפש מעלות טובות ובלי צורך להצדיק. אלא גם אם לא תמצא מעלות טובות, עליך לאהוב בגלל עצם העובדה שעם ישראל הוא "עם זו יצרתי לי" (ישעיה מג כא).

כל ההלכות שנאמרו לגבי אפיקורוס אינן מבטלות את מצות האהבה. יתר על כן, אין בימינו "מומר להכעיס". כי אין בימינו מי שרוצה להכעיס את הקדוש ברוך הוא מפני שאינו מאמין בקיומו. אלא הוא רוצה להכעיס את המפלגות הדתיות, את הרבנות, ולא את הקדוש ברוך הוא. בדורות הקדמונים היו אומרים: מומר להכעיס את ד'. ואילו היום נשמטה מילה זו. גם אצל המאמינים אין האמונה אלא עניין הנאמר בפה.

הדרך הארוכה היא הדרך הקרובה, המוצדקת והמתקיימת: להרבות אהבה, שכנוע ובירור מתוך עבודה משותפת. האמונה צריכה להיות אמונה של גדלות, והיא תשפיע על החופשיים – אשר בעצם אינם חופשיים – לחזור בתשובה.

לעומת זאת העבודה הפוליטית, מהפגנות רחוב עד הצבעה בכנסת, אינה האידיאל הראשון. כי מהו הנצחון האמיתי: רק ריבוי אמונה ואהבה! ואם יש הכרח במפלגות דתיות כדי למעט חילול השם וכדי שלא יהיה הרס לגבי רציפות הדורות וכדי שלא יהיה העולם הפקר – יש לבדוק ולברר שהתכסיסים יהיו ישרים ולא יהיו מטרה לשמה. יש לזכור תמיד שהפעילות הפוליטית היא רק מספר שתיים, ואין להישען ולסמוך עליה. העבודה מספר אחת היא רבוי אמונה ואהבה.

• פורסם בשאילת שלמה 358