שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

פקודי ע''ד - כאשר ציווה ד' (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־12:43, 18 באוקטובר 2015 מאת Maale (שיחה | תרומות)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

הקמת המשכן ובריאת העולם

בסוף פרשת פקודי נאמר (שמות לט מג) "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אֹתה כאשר צוה ד' כן עשו ויברך אתם משה". לכאורה פסוק זה תמוה מאוד, הרי משה בעצמו היה אחראי על מלאכת הקמת המשכן מתחילה ועד סוף, לכל אורך הדרך הוא ראה כיצד בונים את המשכן, ומדוע יש צורך לציין בסוף המלאכה שהוא ראה שעשו הכל כאשר ציוה ד'?

אך באמת, היה ראוי לשאול שאלה זו בבריאת העולם, שהרי לאחר שד' סיים לברוא את העולם נאמר (בראשית א לא): "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", זאת בנוסף לכך שזה נאמר בסוף כל יום. לכאורה פסוקים אלו נראים מיותרים, הרי ברור שכל מה שד' ברא היה בצורה הטובה ביותר. אלא שפסוק זה הוא מעין קביעה שבריאת ד' זה טוב. משה ראה את כל המלאכה "והנה עשו אֹתה כאשר ציוה ד' את משה כן עשו". יש כאן בעצם הקבלה בין בריאת העולם להקמת המשכן, ומה שנקרא אצל רבש"ע "טוב מאוד", אצלנו נקרא "כאשר ציוה ד'".

אך מדוע מה שאצלנו נקרא דבר ד' הינו טוב? האם מכיון שתמיד ד' מצווה לקיים את הטוב, או שכל מה שד' יצוה עליו הינו טוב משום שכך ד' ציוה?


הטוב האמיתי

ד' ציוה את עם ישראל לא לאכול חזיר, אם כן זה אינו טוב. אך אם חתיכת החזיר נפלה לסיר בשר גדול היא בטלה בשישים ומותרת באכילה. אם כן, זה נהפך להיות טוב למרות שהחתיכה נשארה שם. יותר מכך, אדם שמצא עשר חתיכות בשר וידוע לו שאחת מהן היא חזיר אך אינו יודע איזו, כולם מותרות באכילה. חתיכת החזיר בטלה משום שרוב החתיכות מותרות,. כיצד ייתכן שהרע יהפך לטוב? אלא שזה אינו החזיר שד' אסר. מכאן רואים שד' אינו מצווה בגלל שדבר זה הוא טוב או לא, אלא בגלל שהמצַווה הוא טוב, ד' הוא טוב, והכל נקבע לפי דבר ד'.

עניין זה חשוב מאוד, בילבול בנושא זה עלול לגרום לחטאים עצומים כגון חטא האדם הראשון, חטא העגל, חטא נדב ואביהוא ועוד. חטאים אלו נולדו מכך שלקחו את המוסר האלוהי והורידו אותו למוסר אנושי, לקחו חוקים אלוהיים וניסו להפוך אותם לחוקים הגיוניים אנושיים. ד' הביא לבני האדם תורה אלוהית, חוקים אלוהיים, וכשהאדם לוקח את החוקים וקובע בעצמו מה רע ומה טוב הוא בעצם הופך את אותם החוקים האלוהיים לחוקים אנושיים.

דבר זה נקרא בפי הפילוסופים 'הומניזם', כלומר שהאדם הוא זה שקובע את אמות המידה המוסריות של טוב ורע, הוא זה שיחליט מיהו אלוהים ומהי המוסריות הנכונה לבני האדם. לא אדם בצלם אלוהים, אלא אלוהים בצלם אדם, כפי בקשת העם מאהרון (שמות לב א): "עשה לנו אלהים", אנחנו רוצים ליצור את האלוהים, אנחנו מעוניינים לקבוע את החוקים.

זהו חטא האדם הראשון – "והיה כאחד, ממנוּ לדעת טוב ורע". האדם רוצה להיות כמו האחד, כמו הקב"ה, כדי שממנוּ יקבע הטוב והרע, הוא יקבע מהם חוקי החיים. כך מתרגם זאת אונקלוס (בראשית א כב): "אָדָם הֲוָה יְחִידַי בְּעַלְמָא מִנֵּהּ [ממנו] לְמִידַע טַב וּבִישׁ", הוא יודע מעצמו מה טוב ומה רע.

משום כך יש כאן הדגשה, שכל מה שנעשה היה "כאשר ציווה ד' את משה", הכל לפי הקב"ה, ואז כמובן שזה טוב מאוד.


התנגדות האדם לקיום התורה

דברים אלו, שההליכה בדרך ד' מביאה אותנו אל הטוב, מוזכר רבות בתורה: "לשמר את מצות ד' ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך" (דברים י יג), "החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה ובחרת בחיים" (שם ל יט) ועוד. אך אם ההליכה בדרך ד' הינה כל כך מיטיבה עם האדם, מדוע יש לנו עם כך קושי כל כך גדול?

הרמב"ם מבאר את הסיבה לכך על ידי משל (שמונה פרקים פרק ג): "כמו שחולי הגופות ידמו להפסד הרגשתם, במה שהוא מתוק שהוא מר, ובמה שהוא מר שהוא מתוק, ויציירו הנאות בצורת בלתי נאות, ותחזק תאותם ותגדל הנאתם בדברים שאין הנאה בהם כלל לבריאים, אלא שאפשר שיהיה בהם צער, כאכילת הטיט והפחם והעפר, והדברים העפוצים מאוד והחמוצים מאד, וכיוצא באלו מן המזונות אשר לא יתאוו להם הבריאים אלא ימאסו אותם – כן בחולי הנפשות, רצוני לומר: הרעים ובעלי החסרונות, ידמה להם במה שהן רעות שהן טובות, ובמה שהן טובות שהן רעות. והרע יתאוה תמיד להפלגות, אשר הן באמת רעות וידמה בגלל חלי נפשו שהן טובות". כלומר, ההרגשה ההפוכה שדבר רע הינו טוב ושדבר טוב הינו רע נובע מחולי נפשי, הנפש אינה ישרה, היא חולה. אדם שנפשו חולה ההרגשה אצלו אינה בריאה, בדיוק כמו שהחולה במחלה אינו נהנה ממאכל שהיה נהנה ממנו אילו היה בריא.


תיקון הטבע הישראלי

בעיה זו הינה קשה משום שהיא נמצאת בתוך הרגשתו של האדם, ההרגשה הטבעית נהרסה וכעת היא מטעה אותו. לכן מוטל עלינו לתקן את הרגשתנו ולהחזירה לטבעיותה, שהאדם עצמו ירתע מהחטא בצורה טבעית, כפי שמסביר מרן הרב קוק (אורות התשובה ו ג): "יראת חטא הטבעית היא הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר הכללי, והיא הטבע הישראלי המיוחד ביחש לכל חטא ועון מצד התורה והמצוה מורשה קהלת יעקב. ואין טבע זה חוזר לישראל כי אם על ידי תלמוד תורה בהמון: תלמוד תורה לגדל תלמידי חכמים, ותלמוד תורה של קביעות עתים לתורה להמון הרחב. ואי אפשר שיחזור ישראל לאיתנו לחיות חיים טבעיים כ"א כשישוב לו גם טבעו הרוחני בכל מלואיו, שאחד מהם, והיותר חזק שבהם, הוא זה הטבע של יראת החטא". כאשר יהיו הרבה תלמידי חכמים גדולים, ובנוסף לכך יהיו הרבה לומדי תורה בעמינו זה יחזיר לתוכנו את הטבע הישראלי וכך נחוש חזרה את השמחה והאושר שבלימוד התורה וקיום המצוות.

מובן שבתחילה יתלווה לתהליך הריפוי קושי, אך קושי זה דומה לקושי החולה בלקיחתו תרופה מרה, אך לאט לאט הטבע יחדור לתוכנו והתורה והמצוות יחזרו להיות מתוקים ומשמחים.

ועל כן נאמר "וירא את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ד'", להודיע שהכל נעשה בצורה הטובה לישראל שזהו "כאשר ציווה ד'", ומשום כך "ויברך אותם משה" (****).


בית המקדש ממשיך את בריאת העולם

כפי שאמרנו לעיל, בריאת העולם מקבילה לבניית בית המקדש. עולמנו הגשמי הינו נמוך וחומרי, כפי שנאמר "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" (בראשית א ב). אך הקב"ה מעוניין שהעולם יהיה עולם רוחני עליון, שכולם יתענגו על ד' (מסילת ישרים פרק א), שהארץ, הגשמיות, תחובר לשמים, לרוחניות. משום כך יש צורך לבנות את בית המקדש, בית אלוהים בעולמנו הגשמי, מעין שגרירות אלוהית בתוך עולמנו החומרי. מקום המקדש הוא אלוהי, שמיימי, מובלעת אלוהית בתוך העולם הגשמי.

במקדש הופיעו בקביעות עשרה ניסים (אבות ה ה). דבר זה אינו רגיל, נס הוא דבר היוצא מדרך הטבע. ישנן שתי תיאוריות מדוע ד' יוצר ניסים היוצאים מדרך הטבע: הרלב"ג מבאר שהנס נועד לאנשים אנשים חלושי אמונה והנס בא לחזק את אמונתם (שופטים י ד ועוד. ע' מהר"ל בהקדמתו השניה לגבורות ד'). כך נראה במעשה גדעון, שד' ביקש ממנו להילחם במדיין אך רק עם שלוש מאות חיילים על מנת שלא יוכלו לטעון שהניצחון לא היה נס, ועל ידי הניצחון אמונת בני ישראל תתחזק. משום כך נראה שאדם שחזק באמונתו אינו זקוק לנס.

המהר"ל בספרו גבורות ד' (בהקדמתו השניה) מביא תיאוריה אחרת להופעת הנס. נס מגיע מהעולם השמיימי, השמים נפתחים ומעט מהעולם האלוהי מופיע ומתנוצץ בעולם הארצי, מעין הופעה אלוהית קטנה לזמן מסויים. הצדיקים הקדושים מסוגלים להופיע בעולמנו גם קצת מהעולם הבא, ניצוצות קדושה אלוהית. לפי כך, הנס הינו מדרגה עליונה, שהרי רק צדיקים וקדושים זוכים שהשמים יפתחו בפניהם.

יש חיזוק לדבריו אלו מהגדת פסח: בתחילה רבי יוסי הגלילי אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים חמישים מכות. אחריו רבי אלעזר אומר שבמצרים לקו ארבעים ועל הים לקו מאתיים מכות. לאחר מכן רבי עקיבא אומר שבמצרים לקו חמישים ועל הים לקו מאתיים וחמישים מכות. מכך שהתנאים מתפארים בניסים מובן שהנס מצביע על זכותם של ישראל שזכו לריבוי ניסים.

מכל מקום הן לדברי הרלב"ג והן לדברי המהר"ל הנס הינו דבר חד פעמי, שמיימי. כפי שמסביר הרמב"ם שהופעת הנבואה דומה להופעת הברק (הקדמה למורה נבוכים): "משולים אנו אפוא למי שהברק מבהיק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד. יש בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד באור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום... ויש מי שהבריק לו הברק פעם אחת בכל לילו... יש מי שיש לו הפסקות רבות או מועטות בין ברק לברק. ויש מי שאינו מגיע לדרגה שחושכו יואר בברק". נבואה זה ברק שמבריק מהעולם העליון, ישנם נביאים שהברק מבריק להם פעם אחת, ויש נביאים שכל חייהם זה הבזקים בלתי פוסקים של ברקים עד כדי כך שנראה להם כאור קבוע. כך גם ישנם אנשים שמופיע להם נס פעם אחת או מספר פעמים, ויש אנשים שכל חייהם מלאים בניסים עד שהנס נראה טבעי. כך היה בית המקדש, מקום שהניסים נמצאים בו בקביעות.

בית המקדש הוא חיבור הגשמי לרוחני. דבר זה רמוז בפסוק "ויפל על צווארי בנימין אחיו ויבך" (בראשית מה יד) – מדוע נכתב 'על צווארי' ולא 'על צוואר'? מסביר שם רש"י: "על שני מקדשות". בית המקדש הוא כמו צוואר, הוא החיבור בין הגוף לראש, בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. אם כן, בניין בית המקדש הוא המשך בריאת העולם, הוא חיבור העולם החומרי עם העולם הרוחני, החיבור לאידאל שאליו אנו מקווים להגיע.

בית המקדש הוא מקום רוחני עליון, מקום שכולו אור. בעבר היו שעונים עם נקודות זרחן על מנת שיהיה אפשר לקרוא אותם גם בחושך. פעם אחת נכנסתי למוזיאון והיה שם חדר חשוך עם כל מיני חומרים זרחניים שזרחו בחושך, אחד בצבע אדום אחד כחול ובאמצע הייתה מזרקה של מים צהובים שזרחו בחושך. וכשהסתכלתי בשעוני הוא זרח פי מאה מהרגיל משום שכל האויר היה מלא חלקיקים שמכים בחושך ומזרזים את פעולת ההתפרקות של הזרחן. כך גם היה בבית המקדש, מי שהיה נכנס לשם והיה ראוי לנבואה היה יוצא נביא (כוזרי ב יד). כך גם קרה בשמחת בית השואבה, היו שואבים רוח הקודש, אדם שהיה מגיע לשם היה חוזר אדם אחר, כל מה שהיה בו היה מתעצם.

"יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך,ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות".

שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.

לצפייה בשיעור פקודי - אלוקים איתנו!