שיעורי הרב שלמה אבינר

שאלה: אני מתחנן לקדוש ברוך הוא מידי יום ביומו: "אלי, עזור לי, תעיר לבי לאמונה, לאהבה, לרגישות, להשתוקקות; עזור לי לשמוח, להרגיש את ד', להשתנות, להיות מאושר; חלצני מדאגות, מבלבולים, מפחדים, מדמיונות, מתקוות שווא, מבדידות; שמור עלי, בשמירת הברית, שמירת העיניים, שמירת המעשים; תן לי כוח לחסד ולמעשים טובים. אלי, חלש אני, לבדי לא אוכל, הושיעני!"

זה שנים אני מתפלל כך מקירות לבי, ושום דבר לא קורה.

תשובה: אשריך שאתה מתפלל לד', ואשריך שהנך מתפלל על דברים רוחניים ולאו דווקא על צרכים חומריים שלך. כמובן, גם זה מותר, אבל תפילה על דברים רוחניים היא לעילא ולעילא.

אמנם הנך מתפלל בשביל עצמך ולא בשביל ד', בשביל כבוד ד', בשביל קידוש שם ד', אבל תפילתך יקרה מאוד בעיני ריבונו של עולם.

לא שאלת אם ד' שומע אותך, כי כנראה זה פשוט לך. כי יש אנשים שעבורם תפילה היא מעין מדיטציה, לא דבקות בד', אלא התייחדות האדם עם עצמו, מעין תפילת האדם אל עצמו – ואינם מצפים שד' ישמע ויעזור. אבל מדבריך ניכר שלא כן אצלך, אלא הנך מצפה לעזרת ד'.

אשריך שיש לך שאיפות קדושות. ותפילה עושה מחצה, כך יש אומרים (ויקרא רבה י ה). אבל המחצה השני הוא עבודה.

חז"ל נשאלו: מה יעשה אדם ויהיה תלמיד חכם? – ילמד בישיבה. – אבל יש שלמדו ולא נעשו תלמידי חכמים? – יתפלל. – אם כן, יתפלל ישירות בלי ללמוד? – לא די זה בלא זה. צריך גם ללמוד וגם להתפלל.

מה יעשה אדם ויהיה עשיר? – יעשה עסקים. – יש שעשו ולא הועיל להם! – יתפלל. – אם כן, מיד יתפלל ואין צורך בעסקים? – לא די זה בלי זה. צריך גם לעשות עסקים וגם להתפלל.

מה יעשה אדם ויהיו לו ילדים? –יתחתן. – יש שהתחתנו ואין להם ילדים! – יתפלל. – אם כן, ישר יתפלל בלי להתחתן? לא די זה בלי זה. צריך גם להתחתן, גם להתפלל (נדה ע ב; עא א).

לא די להתפלל להיות רופא כדי להיות רופא. לא די להתפלל להיות חזק בגופו כדי להיות חזק בגופו.

אמנם לפעמים אפשר להיות עשיר בלי לעבוד, בזכות ירושה, אבל ביחס לתיקון המידות, "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, מצאתי ולא יגעתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן" (מגילה ו ב).

הרי הנך מעיד על עצמך בענוותנותך שהנך חלש, ואינך יכול להפוך טבעך בן רגע, לכן הנך זקוק ליגיעה רבה. הדורות הראשונים המסופרים בתנ"ך היו גיבורים. עצם הידיעה שדבר מסוים אסור, יצרה בתוכם באופן מידי אי יכולת נפשית לחטוא בזה. מעין גיבור כזה בדורות האחרונים, הוא רבי מנחם מנדל מקוצק שלא היה מסוגל להבין איך יש גנבים, אחרי שכתוב: לא תגנוב. באותם דורות גיבורים, היה די לדעת מה חובתו של האדם כדי לקיימה.

אחר כך, נחלשו הדורות, ולכן התנאים ראו צורך לחזור על הוראותיהם, מאה פעמים, אלף פעמים, מיליון פעמים, כלשון חז"ל: "הוא היה אומר", כלומר, לא רק אמר, הסתפק באמירה אחת, אלא היה חוזר ואומר במשך כל ימי חייו, עד שהדברים חדרו פנימה. וכן אנשי כנסת הגדולה תיקנו תפילות וברכות שבהן הושקעו כל עיקרי המוסר והאמונה (מורה נבוכים) כדי שהאמיתות הגדולות תחדורנה בעמקי הנפש, הרצון והרגש.

אך שוב נחלשו הדורות, גם הלימודים והתפילות לא יכלו ליצרים ולרפיונות, לכן רבותינו הראשונים והאחרונים בנו אסטרטגיה של מלחמה עיקשת ואיטית, קמעה קמעה, "אבנים שחקו מים" (איוב יד יט). את האש העליונה של תשוקה לד' יש להכניס בפרוטות של יום יום. את הרוח הקרבית והמסירות למולדת, יש להכניס לתוך אימונים צבאיים מדויקים.

זה הסוד: חשבון נפש יומי (מסילת ישרים פרק ג). את הקושי הגדול של החיים יש לפרק למספר קשיים, וכל קושי לקשיי משנה, ולטפל בהם בזה אחר זה, מן הקל אל הכבד. יש לבנות תכנית פעולה, חודשית שבועית ויומית. כמו בצבא, אין לומר: "סמוך", אלא בבוקר לעשות תכנון לפני הקרב, ובערב להפיק לקחים אחרי הקרב (עיין ספר "חשבון נפש" לרבי מנדל מסטנוב על ערכו של חשבון נפש שיטתי בכתב).

זה הסוד הידוע בצבא: השורש הוא מורל, מוטיבציה. אחר כך: סרגל מאמץ.