שיעורי הרב שלמה אבינר

תענית אסתר זה יום תשובה ככל הצומות. מחלוקת ראשונים בדיוק על מה הצום. בגמ' זה לא מוזכר, אלא זה מוזכר בראשונים. אולי זו תקנת הגאונים. אולי זה בגלל שאסתר אמרה "צומו עלי שלושה ימים" אמנם זה היה שלושה ימים וכן בפסח ואנחנו לא נצום שלושה ימים וכן לא בפסח. אבל זה אותו צום, ואנחנו צריכים לעשות תשובה.

דבר שני, ביג' נלחמו מלחמה קשה, וביום מלחמה צריך לעשות תשובה, כמו שכתוב "ותקעתם בחצוצרות" שצריך להתעורר לתשובה. מה זה קשור צום לתשובה? כמו שכותב אורחות חייים כתר ראש שאילתות ר חיים מוולואזין שבצום התשובה היא העיקר והצום הוא טפל. יש אנשים אשר נתפסים בטפל ושוכחים את ההעיקר. ולמה הצום עוזר לתשובה? כמו ביום כיפור שהוא מהתורה. כל הצומות שתיקנו חכמים הם כעין יום הכיפורים.

כתוב בספר אורות התשובה שזה כדי לדכא את החול שגורך להרבה חטאים. היינו צריכים לצום כל הזמן. אבל אין לנו כוח, לא פיזי ולא נפשי. אז אנחנו לא צמים, אבל צריך למעט את החומרי. ה' ירחם "יורה חטאים בדרך". אנחנו נעשה מה שאנחנו יכולים והקב"ה ישלים. אנחנו לא יכולים תקנות הארי זל על החטא הזה 80 ימי צום וכן הלאה אנחנו לא יכולים. ר' אלעזר נכשל במשהו והשחירו שיניו מתענית, אך אנחנו לא יכולים. אבל הצומות הם בגלל הצד החומרי באדם

האגרת המוסר של ר' ישראל מסלאנטר שיש אומרים שהיצה"ר זה הגוף החומרי. ויצר הטוב זה השכל. אבל הרוב סוברים שהיצר הטוב זה כוח הקדושה שבאדם והיצר הרע שבאדם הוא כוח הטומאה שבאדם והם יכולים להיות גם בשכל וגם בגוף. וכך מסביר הרמב"ם וכן חכמי הסוד. אין מחלוקת. ולכן צריך לצמצם ולהקטין את כוח הטומאה, כוח הגוף שבאדם. אז אנחנו לא יכולים כל הזמן אז יש צום אחד מן התורה, ו4 צומות מחכמים.

בפרק א' במסל"ש תפקידו של האדם למלא חובתו- דבקות בה', והנאות זה המצאי, כדי שתוכל להדבק. ולא להתבלבל, לא להפוך את היוצרות. איך. שהעולם הזה הוא מילוי הנאות והתורה עוזרת להנאות, שבלי תורה אנשים יריבו וכן אתה תהנה בצורה פראית ובעצם לא תהנה, ובאה התורה ועושה סדר. לפי השקפה זאת, המטרה היא להנות והתורה היא אמצעי כדי להנות. זה לא נכון. התורה היא המטרה וההנאות הם אמצעים. אמצעים מינימאליים. דיברנו על גוף ודיברנו על הנאות, אם אומר הרמב"ם שזה לא זהה. יש הנאות גוף, ויש הנאות שקשורות לזה שיש לנו גוף. להקב"ה אין כלל גוף וגם לנו בעולם הבא אין גוף. איזה עניינים לא שייך גוף? רגש.

או הנאה חשובה שמדברים עליה הרבה בזמן האחרון, 100-300 שנה- החוויה. ועל זה נדבר. פה יש בעיה. כי יש חוויות סתם, חוויות של סתם, אבל יש גם חוויה של קודש, חוויה דתית. לכאורה זה עבודת ה'. אבל גם החוויה הדתית שמעלה את הערך של עבודת ה' היא לא העיקר.

בנפש החיים- התפללת בלי כוונה יצאת ידי חובה, התכוונת בלי להתפלל לא יצאת ידי חובה. העיקר זה המעשית, והכוונה היא תוספת עילוי.

מאמר של הרב סולוביציק שנקרא שיחה לפרשת קורח. " החוויה הדתית אינה עיקר העניין". אתה צריך להתהלך ע"פ ההלכה יש חוויה או לא. אתה לא יכול להתהלך ע"פ החוויה וכך לסדר את ההלכה. זה לא יכול להיות ככה. וזה לא משנה כמה החוויה הזאת גואלת את האדם ועד כמה היא צבעונית וכמה כוח ריפוי יש בה, כמה עצום הרושם שהחוויה עושה על האדם הקשוח. לעולם אסור לה להיות נקודת המוצא, נקודת המוצא חייבת להיות המעשה. החוויה מפרשת את המעשים ולא ההיפך! יש כאלה אשר נותנים לזה סברות והסברים.

הסיבה הראשונה היא שלרגש יש חיי מדף קצרים. הוא לא קבוע. ואנחנו מכירים את זה משחיקת האהבה הרומנטית. אפילו הרגש הזה נשחק, אתה לא יכול לבנו את הנישואים על האהבה הרומנטית. אי אפשר לדמות שכל לרגש. רגש- אדם א יכול להרגיש מה שאדם ב מרגיש? זה בלתי אפשרי. אפשר קצת מאוד. אך במעשה עבודתנו את ה' זה לא נכון. שמה שמתאים לי אינו מתאים לשכני. ואם היה כך השו"ע היה ארוך מאוד שלכל אחד היה אתה העובדת ה' שלו, כמו עבודת האלילים. שבה האדם עובד את עצמו, ולכן ישנם הרבה אלים. אל האהבה, אל הכעס, אל הים וכן הלאה. הוא על פי טעמו עובד את האליל המתאים לו. תוכנית כפי בקשתך- זה עבודת אלילים. לאלילים יש הרבה עבודות והרבה אלילים, אך לנו יש אל אחד שעובדים אותו בעבודה אחת.

דבר שני, יש לי חוויה- איך אני יודע אם היא חוויה דתית או חוויה חילונית, איך אני יודע? איך אני יודע אם אני רוקד בליל שבת וזה חוויה אם זה דתי או חול? זה לא אסור, זה בסדר, אך איך אני יודע אם זה קודש או חול? שהרי אין מצווה לרקוד ולשיר וכן הלאה. בלתי אפשרי לקבוע מה היא חוויה דתית, ובניגוד גמור לכך מהי חוויה חילונית תאוותנית. הרגשות האלו תופסים את האדם ובמבט ראשון הם גואלים אותו מהחולשה מהדכאון ומן החטא. האדם יכול להתבלבל בקלות בין אהבה לדת. הוא אוהב, זה סוחף אותו, ממלא אותו.

העולם העתיק התנפתו בטקסים אלילים עתיקים. היו הולכים סביב האש עם צלילי תוף, נכנסים לטרנס. וזה גורם להם לריפוי. אך זה לא תרופה, זה חולי. ואין לנו להכניס דברים כאלו לעבודת ה'. אתה לא יכול לקחת שיטות של אלילים ולהכניס אותם לעבודת ה'. אי אפשר להכנס לטרנס דתי. "איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני" אל תשתמש בשיטות שהם משתמשים. הם מרמים את עצמם שזו עבודת אלוהיהם, ואתה אל תתבלבל כמותם.

ואיך חכמים הכניסו מנגינות לתפילה? הם מיינו, הם לא הכניסו את כל המנגינות, והרבה פעמים גיירו, אך לא הכיסו הכל. ויכול להיות שהרבה פעמים יש טעויות. יום אחד הזמינו זמר של קודש, והוא עמד על הבימה ושר, ואמר לי אדם פשוט שזה זול, התנועות גוף שלו הם לא צנועות וכן הלאה. אני התביישתי.

לדוגמא "קחו את כלי העוגב.." חכמים אסרו עוגב. הרפורמים הכניסו עוגב בשבת ע"י גויי. שבות דשבות במקום מצווה. החתם סופר יותר חכם מהם ואסר את זה בהרבה בתי כנסת היו עוגב גם בשבת. גויים נגנו בו, והיתה גם מקהלה של גויים בבית כנסת. מה זה פה? "מה תפקידו של העוגב הוא מכין מצב רוח ולא מצב רוח דתי.." מה אתה מקשיב באך בעוגב- מה זה קשור לדבר דתי? מצב הרוח הדתי אף פעם לא יבוא כי הדרך מרופדת בדבר אסטתי. זה לא חוויה דתית, אלא חוויה אסטית. הפוסקים הביאו נימוקים שונים לאסירת העוגב, אך נראה שזה עיקר הדחייה של העוגב. שכשאתה מתפלל העיקר יהיה במה שתכוין בתפילה. התרבות הזאת זה הדבר הכי אלילי. במקדשים האלו יש זנות. וכך בנות מדיין עוררו ע"י אהבה. זה החוויה הכי חזקה, אז אולי ככה נביא..

והרי אין לדבר הזה סוף? נכון. ובהמשך הוא ידבר על זה.

בתפילה כן כיוונו חכמים דברים של רגש? זה נכון, אנחנו לא נגד רגש בתפילה. הוא אומר שהיהדות רצתה שהחוויה הדתית תוולד מעולם משלה ולא ע"י חוויה חילונית. אל תעורר את הרגש הדתי ע"י רגש חילוני כי בטוח שלא תגיע. אתה צריך להתפלל בכוונה בדבקות ובעונג. כך אומר הרב קוק בתחילת עולת ראיה התפילה היא העונג הכי גדול, אך לא לעורר את זה ע"י רגש חילוני, כי זה נשאר חילוני. צריך לימוד והבנה, ולא תחת יחס של נטיות פיזיות חושניות. צריך חוויה דתית. אך איפה היא נולדה? היא נולדה בשכל, ולא בדברים פיזיולוגיים חושניים, וגם לא ביופי שהוא גשמי ולא דתי. אל תוליד את הרגש הדתי מתוך יופי, אלא מתוך עצמו. וכך הגויים בנו קדרלאות, וזה כ"כ יפה עד שהוא נתפס ברדש הדתי, הם חושבים שזה רגש דתי, אך זה לא נכון זהו רגש ליופי. הקדרל הגוטי בנוי בצורה גבוהה ורזה, ואתה מסתכל למעלה וזה כמו האינסוף. זה מה שהם רצו ויתכן שזה באמת ייצור חיפוש של האינסוף וכן הלאה, אך זה לא חיפוש דתי אלא חיפוש אומנותי, וזו אלילות.

ומה זה "זה אלי ואנווהו התנאה לפני במצוות"? עכשיו הוא עונה על זה.

לבתי כנסת לא היו אדריכלים. בוודאי שצריך שיהיה יפה. אם הוא בספרד אז הוא בסגנון ספרדי ואם הוא במרוקו אז בסגנון מרוקאי, ואף פעם זה לא ריגש אף יהודי, ולא דיברו על זה. שבית הכנסת יכניס לו בלב עולם הבא, אף פעם לא שמענו דבר כזה. הקתולים כן. אדריכלות, מוזיקה ואומנות- באים כדי לעורר חוויה דתית. וזו טעות מוחלטת. החוויה הדתית אינה אוטונומית חופשית. החוויה הדתית צריכה להתעורר מתוך המצווה ולא ע"י עניינים חיצוניים.

ואיך עושים את זה?

כתוצאה מן המצווה. להתפלל ואחרי התפילה להשתלם בריקוד או בשיר זה בסדר. הפללתי טוב ובמסירות אז אני מתלהב אז אני רוקד, זה בסדר. וזה דוד הרוקד לפני הארון, אך לרקוד כדי להתפלל זה מעשה חסר תועלת. כך האדם לעולם לא יתפלל. היהדות ציפתה שהחוויה הדתית תבוא בעיקבות המעשה. כמו בין איש לאישתו. אתה חושב שאם אתה תחבק את אישתך 300 פעם זה יבנה קשר זוגי אמיתי טוב? הפוך.

יהיה קשר אמיתי ומסור ואז תחבק אותה 300 פעם. תמיד הזוגות הצעירים באים ושואלים- חלק מהחודש אנחנו אסורים ומה נעשה? הרווק יש לו יצר הרע, וכשהוא יתחתן היצר הרע יעלם. אבל יש לו פת בסלו? זה חצי פת ברבע סל. יש מצבים שאסורים. אם הייתי מעוצבן הייתי עונה לך- אז בשביל זה התחתנת? בשביל זה? אם אתה התחתנת בשביל זה הנישואים יפלו, אלא שלא התחתנת בשביל זה, אלא שיש גם את זה. כך הייתי אומר אם הייתי מעוצבן. אך אני לא מעוצבן ולכן אני אומר לו- "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה..." ומה שאתה אומר לא מופיע ב7 ברכות. הרצי,ה היה אומר רומנטיקה אחרי הנישואים. בנישואים יש מסירות נפש אחד על השני וכך באה רומנטיקה בין איש לאישתו. וכך ביהדות. כשאדם מקיים מצוות ציצית הוא יאה את הציצית וזה יגרום לא לחשוב על כיסא הכבוד. במבט אחד על הפתיל תכלת הוא יזכר ברז ההוויה. אך אצל קורח- תפיל תכלת זה לא טוב וטלית שכולה תכלת זה טוב. מה גורם חוויה? פתיל או כל הטלית. זה מה שסבר קורח. הוא היה בעד החוויה הדתית. חווית התכלת אם היא הולכת על פי קיום המצווה אז היא אדירה, אך אם היא לא הולכת על פי קיום המצווה היא יכולה לעורר באדם חויות נמוכות.

עד כאן דברי הרב סולוביציק. מה שהיה לו פה היה לו כל הזמן בראש. אז בתשלה היו מאבקים באמריקה, עכשיו הדבר הזה הוא מאבקים פה.

בחור אומר לי- אם יש לי מצווה שאני לא מתחבר האם אני חייב מה, והאם מותר לי לקיימה? כי אני עושה שקר ובלה בלה בלה. צריך להתחבר.. אחד כתב מאמר, הוא התפלל בכוונה שעה ורבע תפילת שמונה עשרה ואז הוא גילה ששכח משיב הרוח, והוא שואל- אתה רוצה לומר לי שאני צריך להתפלל עוד פעם?! כן. והוא לא מבין את זה, ע,פ השכל האנושי זה לא נתפס, אבל התרה זה לא שכל אנושי, אלא שכל אלוקי.

למה דיברנו על כל זה? הצום הוא שובר את השיעבוד לגוף. אבל, עכשיו יש קרבות אחרים. הקרב הזה עדין קיים. אבל עכשיו זה הקרב- של החויה. זה קרב 500 שנה. זהו קרב נגד האלילות, אצל הגויים קוראים לזה הרנסנס. תחייה של העובדה זרה. אומנות של ע"ז, תיאטרון של ע"ז וכן הלאה.

ש. אדם יכול להרגיש אמונה ויראת שמיים? בוודאי שכן. אלא שאל תעורר יראת שמים ע"י חול. אל תעורר אמונה מחול. אלא מיני וביה, עצמי. אדם יכול להתפלל בהתלבות גדולה, אך לא בעזרת אצמעים חיצוניים. שאיך אתה יודע שאתה לא נשאר עם האמצעיים.

איך אתה יודע כשאתה אוכל בשבת מאכלים טעימים אם אתה עובד את ה' או את עצמך? אלא שיש מצווה לאכול מאכלים בשבת. הרב מאלי סיפר שהרצי"ה מילא בשבת הר של צלחת בשבת. ואמר לו הרצי"ה שבשבת אוכלים לא כי רעבים, אלא כי זה עבודת ה'.

המבחן אם אני יושב בצלחת או יושב בסוכה זה יום צום. יום אחד תצום בירור. יום אחד אל תרקוד. יום אחד אל תנגן. אמנם אין איסור לנגן, בעוד שבשבעה עשר בתמוז אסור לנגן.

יש מאמר זה סיני שפירסמנו אותו מזמן. הוא דומה. חז"ל משתמשים בביטוי עול מלכות שמיים. ולמה לא קבלה? אלא שלעיתים הקבלה לא נוחה ואעפ"כ צריכים אנחנו לעבוד את ה' ולכן זה "עול" זה לפעמים ככה לא תמיד. ולכן לפעמים אנחנו צמים וזה מאפס אותך. נראה אותך. מה יש?

יום אחד- יום צום. אדם נטהר. יום אחד הוא לא משועבד לחול. ביום כיפורים 5 עינויים. וגם תשעה באב 5 עינויים, אבל בשאר הצומות אסורה רק אכילה.

צום עוזר לעשות תשובה, העיקר לא לצום, זה לא אומר שלא נצום, אלא שזה עוזר לעשות תשובה. זה לא הולך לעשות תשובה עם צלחת מלאה באוכל.. חזל אמרו מזמן שאדם לפני שהוא אוכל יש לו 2 לבבות לב אחד אומר תהנה מן החיי ולב אחד אומר שצריך להלחם. אחרי האוכל לב אחד- כי אתה אוכל כי אתה רעב. ומה עם שאר הדברים? לא חשוב.

זה נקרא בספר הזוהר קרבא דאוכלא, קרב האוכל. אתה נאבק על מה אתה אוכל. ולכן יום אחד אתה לא אוכל.

היינו צריכים לצום כל השנה, אבל אנחנו לא יכולים, אז אנחנו צמים כמה פעמים בשנה. אי אפשר פסח כל יום וחנוכה כל יום, אז פעם בשנה זה בסדר.

==

==