שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

תלמיד חכם זה מקצוע? (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

להיות תלמיד חכם

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: תמיד רציתי להיות תלמיד חכם ולעסוק כל חיי בתורה. אך אני נאלץ לצאת לעבוד ואז אני עצוב ומתוסכל.


תשובה: קודם כל, מה שאתה עצוב הוא סימן טוב שיש בך אהבת התורה והיא לב חייך. אשריך.

אך יש לדעת שבכל הדורות רוב תלמידי החכמים עבדו לפרנסתם ורק מיעוט קטן עסקו בתורה יומם ולילה.

הרי השאיפה היא שעם ישראל יהיו כולם תלמידי חכמים, "וכל בנייך לימודי ד'" . אך גם לעבוד זו מצוה, וקל וחומר עתה, שיש לנו מדינה. יש תלמיד חכם שכולו תורה ויש תלמיד חכם עובד.

ובכלל, יש לדעת שגם תלמידי חכמים מקדישים זמן רב לעניינים רבים שאינם לימוד תורה אלא חסד: שלום בין אדם לחברו ושלום בין איש לאשתו, עניינים ציבוריים ומאבקים ציבוריים, ביקור חולים וניחום אבלים, חתונה וברית מילה, פדיון הבן ובר מצוה והדרכה בחינוך הילד והילדה, הנער והנערה. כמה עבודה! כמובן כל אלה הם מצוה אך אינם לימוד תורה.

שלא להזכיר שיטת הרמב"ם שאוסר לקבל כסף על לימוד תורה (הלכות תלמוד תורה ג). אמנם הוא דעת יחיד, כפי שהוא מעיד על עצמו (פירושו על אבות ד קרדום לחפור בה), ובשולחן ערוך לא נפסק כמותו - על כל פנים זו דעתו שתלמידי חכמים חייבים לעבוד לפרנסתם.

ושלא לדבר על נשים, שגם ביניהן נמצאות רבות עם אהבה ללימוד תורה יומם ולילה, אך הן נאלצות לעסוק ברוב חייהן בחובות הקדושות של נשים.

זה הכלל, כל אחד מתאים להיות תלמיד חכם, אך לא כל אחד מתאים להיות כלי קודש גדול בהשפעה, כי לא לכל אחד יש כישורי חיים לזה, ולא כל אחד מוצא עבודה בתחום התורה.

אלא יש לדעת, שהתורה אינה מקצוע, אלא היא חיים, כמו שאנו מברכים: לעסוק בדברי תורה, וזאת בשני מובנים:

1. אמונה של תורה, מחשבות של תורה, רגשות של תורה, דבקות של תורה, שאיפה של תורה - אינם זזים מן האדם. בכל המצבים "מן המקדש לא יצא" - ממקדשה הפנימי של תורה. התורה היא עולמו הפנימי, היא גם השיח והשיג הטבעי שלו כאשר נפגש עם חבריו. "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי" אמנם רוב הזמן הוא עובד ומיעוט הזמן הוא לומד, אך זהו מיעוט איכותי, זה לב זמנו, כלשון רבי יהודה הלוי, והוא מקרין על כל החיים.

2. המעשים שלו הם מעשים של תורה. הרי לא המדרש עיקר אלא המעשה. במצוה אחת גנוזים מיליוני אידיאלים של תורה, בדומה למליצת מרן הרב קוק באורות התשובה. המעשים שלו -תורה, המידות שלו - תורה. בתורה לא כתוב שאברהם יצחק ויעקב למדו תורה. אמנם יודעים אנו מתורה שבעל פה שהם למדו בישיבת שם ועבר. אך יש חשיבות למה שכתוב בתורה שבכתב עצמה: ענק שכולו תורה מכף רגל ועד ראש. וכך הגדירו רבותינו תלמיד חכם: "תורה דיליה" (קידושין), התורה היא שלו, השכל והרגש שלו, הכל תורה. הנפש רוח נשמה שלו, הכל תורה.

רבנו הרב צבי יהודה לא סבר שיש להקים בישיבת מרכז הרב כולל עם מגמה של דיינות, רבנות או הוראה, אלא שעניין הישיבה הוא לגדל תלמידי חכמים, בין שיהיו פרופסיונליים בין שלא.

אכן יש אדם שעובד במקצוע אחר, אך הוא חי חיי תורה באווירת הבית, בחינוך, במטרת החיים, בקביעת עתים לתורה באופן רציני ובקשר עם תלמידי חכמים גדולי תורה, ובקיום כפי יכולתו של: הוה ממעט בעסק ועסוק בתורה, כהדרכת ספר מסילת ישרים (פרק ה).

ודאי פסגת השאיפה היא תלמיד חכם גדול שעוסק בתורה כל החיים, אך יש אילוצי חיים. אמרו חכמינו שאלף נכנסים למקרא, מאה למשנה, עשרה לתלמוד ואחד להוראה (קהלת רבה ז).

העיקר לעשות כפי יכולתו, ולפום צערא אגרא. "מרגלא בפומיהו דרבנן דיבנה", מרגלית בפיהם של חכמי יבנה, אמרה שגורה בפיהם, "אני בריה וחברי בריה", אני העוסק בתורה בריה אני, וכן חברי עם הארץ בריה הוא (רש"י), "אני מלאכתו בעיר", בישיבה, "והוא מלאכתו בשדה", "אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו", שנינו עובדים קשה ומסמסרים, "כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתו", הוא אינו נדחף לתפוס את מקומי, להתנשא עלי ולזלזל בי, אלא הוא מעריך אותי ואת עבודתי, "כך איני מתגדר במלאכתו", אני מעריך אותו, "ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט" אני שווה יותר ממנו (עיין מהרש"א), "שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" (ברכות יז א). האדם אינו נמדד בהישג, אלא במאמץ.

אי אפשר לדמות איש לאיש. יש נשמות- לימוד תורה, ויש נשמות - עבודה. (מאמרי הראיה 198)

התעלות רוחנית עליונה אינו שמורה דווקא למי שמקצועו הוא לימוד תורה יומם ולילה אלא לכל מי שהתורה היא נשמת חייו.

עיין ספר מסילת ישרים אשר שאיפתו העליונה היא "חסידות" (תחילת פרק א), אך אותה חסידות אינה שמורה דווקא לסוג מסוים של מקצוע, ובסיכום הספר הוא מונה שלושה סוגי חסידים: "תורתו אומנותו", "שכיר" או "סוחר". העיקר שהוא מוסר נפשו לתת כבוד לד' ולעשות נחת רוח לפניו.