שיעורי הרב שלמה אבינר

שאלה: יש הנוהגים לתלות לחם בצידי פחי אשפה ציבוריים. האם זו דרך נכונה?

תשובה: נפסק בקצור שולחן ערוך: "יזהר מאוד בפירורין שלא יזרקם, שקשה לעניות, אלא יקבצם ויתנם לעופות".

כלומר, אדם המזלזל בפירורי לחם נענש מידה כנגד מידה שיהיה שמח לקבל פירורים. וכן מוסבר ב'זוהר' (פנחס רמו) לומר לאדם: אתה אינך מבין מה הערך של הלחם, שהוא עיקר מזונו של האדם וחיי האדם תלויים בו, נסדר לך שתהיה עני, ואז תתחיל להבין.

אם כן, מה יעשו בחדר האוכל בישיבות, קיבוצים, בית ההארחה וכו' עם פרוסות אשר נגעו בהן ולא גמרו לאוכלן, וכן תמיד נשאר הרבה לחם, כי אין אפשרות לעשות חשבון מדוקדק של הכמות הנדרשת. מכיוון שאסור לזרוק לחם, מה לעשות עם הלחם הנשאר?

תשובה:

1. באופן כללי יש איסור להשחית מאכלים וכן להשחית ולקלקל כל דבר, כלשון הרמב"ם בהלכות מלכים (ו, י): "ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בניין וסותם מעיין ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית".

אמנם אם המאכלים קצת מקולקלים אין האדם מחויב לאכול אותם כדי לא לעבור על בל תשחית. ובדומה לזה מובאת בגמרא שבת (קמ, ב) דעה: מי שיכול לאכול לחם שעורים ואוכל לחם חיטה, עובר על בל תשחית. בהמשך הגמרא סותרת דעה זו ואומרת שאינה נכונה מפני שבל תשחית של גופו עדיף. אם כן, אין לאדם לאכול מאכלים שאינם בריאים, כדי לא להשחית אותם, כי גם את גופו אין להשחית וזה חשוב יותר (עיין פלא יועץ ערך ספוק). ומלשון הרמב"ם ברור שהאיסור הוא "דרך השחתה". וכן ב'ספר החינוך' (מצוה תקכט): "לא לעשות שום הפסד כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה".

בעניין הלחם יש סוגיא מפורשת בגמרא ברכות (נב, ב) שאסור לאבד ביד פירורים שיש בהם יותר מכזית. יוצא שאסור לזרוק לאשפה חתיכות בגודל כזית, כי זה משחית את הלחם. כזית הוא 27 סמ"ק - בערך חצי פרוסה בינונית. וכן בספר 'חסד לאלפים' (קפ סק"ד): "אבל להשליך אותם לאשפה כמו שנוהגים קצת עשירים ודאי איסורא עבדי". כמובן, אם הלחם כבר הושחת ואינו ראוי לאכילה, אפשר לזרוק אותו לאשפה.

נשאלת השאלה מה לעשות בכל הלחם הזה. ישנן כמה אפשרויות: א. האפשרות המעולה היא לעשות מאכלים עם לחם יבש, כגון לחם מטוגן, או להכין פירורי לחם לטיגון או עוגת לחם וכדו'. כמובן זה אפשרי רק אם הלחם נשאר נקי. ב. לגבי לחם שהתלכלך או פרוסות נגוסות, האפשרות המעולה היא לעשות מהם מאכל בהמה, ברפת או במשק ילדים. אמנם בגמרא תענית (כ, ב) נאמר שמאכל אדם אין מאכילים לבהמה, כי גם זה נחשב זלזול באוכל, אבל ישנם חילוקי דעות בין הפוסקים אם כך נפסקה הלכה. למשל ה'משנה ברורה' (קעא ס"ק יא) כותב: "איתא בגמרא דרב הונא סובר מאכל אדם אין מאכילים אותו לבהמה או לעופות, אמנם באליהו רבה מסתפק אם הלכה כרב הונא בזה. ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כי אם מאכל אדם, לכולי עלמא מותר. ואפשר דמשום זה נוהגים העולם היתר להאכיל לעופות פת", וקל וחומר בנידון שלנו שאין אפשרות להגיש את הלחם לאכילה. ג. פחות טוב הוא לעטוף את הלחם בנייר והכי טוב הוא בשקית ניילון, ולזרוק אותו כך לאשפה, שעל ידי זה אין הוא מושחת בידיים, אלא מעצמו.

וכל זה שייך לפרוסות לחם בגודל כזית, אך נראה שיש גם יחס לפירורי לחם פחות מכזית. בגמרא חולין (קה, ב) אמר אביי: בהתחלה חושב הייתי כי הצורך באיסוף פירורי לחם שנותרו מן הסעודה הוא לשם ניקיון, עד שאמר לי חכם, מפני שקשה לעניות. ומובא סיפור מופלא על אדם אחד, שהממונה על העוני, המלאך שאחראי להביא עניות על אנשים, היה מחזר אחריו ולא היה מצליח, כי הוא היה מאוד זהיר בפירורי לחם.

יום אחד סעד לחמו בין עשבים. אמר הממונה על העוני: עתה בוודאי נפל איש זה בידי, כי נפלו פירורים בין העשבים, ואי אפשר לאסוף אותם. אחר סעודתו הביא מעדר, עקר את העשבים וזרקם לנהר. שמעו את הממונה שאמר: אוי לי שהאיש הזה הוציא אותי מביתי לשווא. וכך נפסק ב'שולחן ערוך' (או"ח קפ, ד): "אף על פי שמותר לאבד פירורין שאין בהם כזית, מכל מקום קשה לעניות". נכון הוא שהאיש הזה זרק את הפירורים למים. מכאן מסקנת ה'משנה ברורה', שפירורים פחות מכזית מותר לזרוק למים, והעיקר הוא לא לזרוק אותם על הרצפה בביזיון לדריסת רגליים, אלא לסלק אותם דרך כבוד (עיי"ש קפ סק"י). כמו כן, מי שרואה מאכלים מונחים על הארץ צריך להרים אותם ולהניח אותם במקום מכובד (מ"ב קעא ס"ק יא).

כל האמור לעיל הוא לגבי הסדרים במטבחים ציבוריים בחדר אוכל ובמלון שאין אפשרות לפקח על כל אחד ואחד שיגמור את כל האוכל שלו, וכן אין אפשרות לבשל בדיוק את הכמות הנצרכת ולא יותר. אבל באשר לכל יחיד ויחיד, מוטלת חובה לא לבזבז כלום, ולא ייקח אדם לצלחתו אלא קצת ואחר-כך יוסיף. ובשביל ברכת המוציא, אם אינו מתכוון לגמור את כל הפרוסה, יחתוך חתיכה אחת בצורה נקייה ויחזיר את העודף לסל, ואחר כך ינגוס בלחם. ובייחוד יש להיזהר לא לתת לילדים יותר מדי אוכל. כמובן אצל ילדים קשה מאוד למנוע לגמרי בזבוז אוכל, אבל למבוגרים ולילדים גדולים אין שום סיבה הלכתית, דתית, מוסרית וחברתית, שמתירה לקלקל אוכל.

מתוך 'ספר החינוך', לגבי מצוות בל תשחית (שם): "שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו; ומתוך כך, תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה; וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה, אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו; ואם יוכלו להציל, יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם; ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקים, שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים את עצמם: 'במידה שאדם מודד, בה מודדין לו' (סוטה פ"א מ"ז), כלומר: בה הוא נדבק לעולם, וכעניין שכתוב 'שמח לאיד לא ינקה' (משלי יז, ה), והחפץ בטוב ושמח בו, נפשו בטוב תלין לעולם; זה ידוע ומפורסם".

העולה להלכה:

א. על כל יחיד מוטל לגמור את כל הלחם שלקח, ולתכנן מראש כמה הוא מתכוון לאכול. וכן שאר מאכלים.

ב. במטבח ציבורי שיש בהכרח עודפים, יש להשתדל להחזירם לשימוש חוזר, כגון פירורי לחם לטיגון, אם אפשר. אם אי אפשר, יש לתת את הלחם הנותר לבעלי חיים. אם אי אפשר, יש לעטוף את כל הלחם שנשאר, אפילו פרוסות קטנות, בניילון, ולזרוק אותו כך דרך כבוד.

[מתוך הפירוש על קצור שולחן ערוך מב יא]

• פורסם בשאילת שלמה 528

==

==