שיעורי הרב שלמה אבינר

[מקורות ע"י הרב מרדכי ציון]

תכלת בזמן הזה

ש: האם יש ללבוש ציצית עם פתיל תכלת בזה"ז?

ת: לא, "כולו הפך לבן". ישנם ארבעה נימוקים:

א. הזיהוי של התכלת היום הינו זיהוי שלישי במספר. הזיהוי הראשון היה של האדמו"ר מראדזין, הזיהוי השני היה של הג"ר הרצוג, ועכשיו ישנו זיהוי שלישי, הלא הוא הארגמון קהה הקוצים. ומניין לנו שלא יהיה גם זיהוי רביעי?

ב. אמרו חז"ל, שצבע כחול שאינו התכלת, 'קלא אילן', פוסל את כל הטלית (עיין בבא מציעא סא, ב. מנחות מ, א. מג, א). לכן, יתכן התכלת פוסלת את כל הטלית.

ג. צריך להחמיר במצוות רק כאשר אתה בטוח לגמרי שבקיום החומרה הינך מקיים את המצווה בצורה יותר טובה, אך אם אינך בטוח, כמו במקרה זה, אין זו חומרה כלל.

[על טענת האדמו"ר מראדזין, שאף אם התכלת שלו ספק, יש להטיל דספיקא דאורייתא לחומרא. ומביא הג"ר יהושע'לע קוטנער בספרו אבן העוזר דברי הפמ"ג (או"ח קצד סק"ג) לגבי ברכת המזון שמחלק בין אם יצא מן הספק או לא, דגבי ספק תורה שאם יחמיר ויעשה דבר יצא לכל הדעות, אזי אמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא, אבל באופן שאף אחר שיעשה הדבר לא יצא לכל הדעות, אז אין להחמיר מספק. א"כ גבי תכלת שאף אם יטול תכלת זו, אפ"ה ספק אם יצא, דשמה קלא אילן הוא, על כן אין להטיל מספק. ובספר גור אריה יהודה (סי' ח), הג"ר מנחם זמבא מביא ראיות מרובות כדעתו של האדמו"ר מראדזין. אך אחד שאמר להחזו"א שאם לא יועיל לא יזיק להטיל התכלת, והשיב: שבעירו היה א' שלבש משקפים בלי זכוכית ואמר שאם לא יועיל לא יזיק, ולאחד השיב קח דם שור ותצבע. הוראות והנהגות ממרן החזון איש זללה"ה מכתבי הגר"ק קניבסקי עמ' ו – רשם מ"צ.]

ד. הוצאת לעז על דורות הראשונים שכאילו לא מסרו את נפשם על התכלת.

[ובתשובות אביגדר הלוי (נח-נט), השיב הגר"א נבנצל: אין לנו הכרעת גדולי ישראל מהו החלזון, ואפילו לא מהו הגוון שאנו מחפשים. ומזקנים אתבונן, לא צריך לנסות להיות יותר צדיק מגדולי ישראל שלא החמירו על עצמם בדבר הזה. והגרי"ש אלישיב אמר: אין לחוש לזה [מציאת התכלת בימינו], ואדרבה יש בזה משום לעז על גדולי ישראל, דהיינו על כל אלו שלא לבשו התכלת. וישמע משה ב יד – רשם מ"צ.]

כאשר ראה מרן הרב את הנזיר מטיל תכלת בציציותיו, גער בו שאל לו ללכת בדרך שכמעט כל גדולי ישראל הסתייגו ממנה. אחר כך נכנס הרב לחדרו, ואחרי כמה דקות שוב יצא ואמר לנזיר שבכל זאת יש לזה מקום, למרות שאין זו דרך לכלל, יש יחידים שהלכו בה, וכיוון שהנזיר הוא יחיד ומיוחד, הרי שהוא יכול ללכת בדרך מיוחדת. אבל רק בטלית קטן תחת הבגדים ולא בגלוי, "אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי" (תהלים קא, ב), אך לא בטלית גדול שכולם רואים (שבחי הראיה עמ' 211. ועיין שו"ת שאילת שלמה ד).

סיכום: אם נראה אדם לובש ציצית עם פתיל תכלת לא נגער בו, משום שיש לו על מי לסמוך. ואם רבו אמר לו, יש לו להטיל. אך מי שבא ושואל, אנו עונים לו שלא יתייהר, כיוון שכך נוהגים תלמידי החכמים וגדולי ישראל.

[ועיין עוד תשובות והנהגות א, כו. ד, ה. עובדות והנהגות לבית בריסק ח"א עמ' רסז. נתיבות רבותינו לבית הלוי בריסק ח"ב, במדבר טו, לח. הליכות חיים ח"ב עמ' כו-כז ושאלת רב ח"ב עמ' קעד-קעה בשם הגר"ח קניבסקי. שו"ת שאילת שלמה ד יב-כ – רשם מ"צ.]

פתיל תכלת

ש: מדוע על אף כל ההוכחות על התכלת, גדולי הדור לא לובשים אותו?

ת: מדוע על אף שגדולי הדור לא לובשים אותו, יש שסומכים על ההוכחות?!

קלא אילן

ש: האם קלא אילן הוא לא הלא תכלת שבא מצמח או כל הלא תכלת מכל מקום?

ת: מכל צבע.

[וכן כתב לי הגר"א נבנצל: "כל צבע שדומה לתכלת ואינו תכלת הוא כקלא אילן". והג"ר שמחה ב"צ רבינוביץ, מח"ס פסקי תשובות, כתב לי: "לכאורה כל תכלת" - רשם מ"צ.]

תכלת

ש: אני לובש תכלת. אם אין לי תכלת, האם ללבוש לבן או להיות בלי ציצית?

ת: ודאי לבן. מצוה של התורה. אוי לנו מזאת השאלה (עיין אור החיים הק' במדבר א לח בסוף. שו"ת שאילת שלמה ד יב-כ).

פתיל תכלת

ש: למה כמעט כל הרבנים לא מטילים פתיל תכלת? הרי יש מחקרים שזה התכלת?

ת: לא נותנים הוראות לרבנים מה לעשות על פי מחקרים, אלא להיפך שואלים רבנים מה הערך ההלכתי של המחקרים.

זיהוי תכלת על פי הוכחות

ש: הרב הזכיר כמה פעמים את שיטת בית הלוי ש"חפצא דמצוה" אי אפשר לזהות על פי הוכחות אלא רק על פי מסורת רציפה. האם שיטה זו גם מוזכרת בראשונים?

ת: כן. הרב יהושע בן מאיר בספרו "ציצית המצווה והאגדה" מזכיר זאת בשם רבנו אברהם בן הרמב"ם: "ומשום אי הכרת דג זה על ידי מסורת מדויקת נמנעה מהמאוחרים עשיית התכלת" ("ספר המספיק לעובדי ה'" הוצאת אוני' בר אילן עמ' 273).

אגב, הוא מספר שם: "סיפר לי מו"ר הרב דוד כהן זצ"ל 'הנזיר' שפעם אחד הביא לו ר' שלמה זלמן שרגאי תכלת של הרבי מרדזין, תכלת שהרבי הכין עצמו, לא מה שהכינו אח"כ החסידים. הוא מאוד התרגש והלך בשמחה להראות את זה למרן הגראי"ה קוק זיע"א. לדבריו זו הייתה הפעם היחידה בה ראה את הראי"ה כמעט יוצא מהכלים, ואמר לו: 'אתה לא יודע מה היה עם זה בירושלים'? מסתבר שאדם אחד עלה לתורה בשבת בחורבת רבי יהודה החסיד בירושלים עם טלית עם תכלת כזו. ירושלמי אחר כעס, רץ וקרע לו את התכלת. לאחר שבת הוא תבע אותו בביה"ד של הגאון ר' שמואל סלנט זצ"ל בנזק. טען הנתבע: 'כיוון ששבת, הרי אני חייב מיתה, וקים לי בדרבה מיניה, וממילא אני פטור מלשלם'. ואילו התובע טען: 'לא, אתה מקלקל, וכל המקלקלים [בשבת] פטורים [מחיובי שבת], ולכן אינך חייב מיתה ואתה חייב לשלם על הנזק'. והנתבע בשלו: 'אין זה תכלת, ממילא אינני מקלקל אלא מתקן, וממילא חייב מיתה, וממילא קלב"מ ופטור מלשלם. פסק הבית-דין שכיוון שהמחלוקת התחילה בדיני ממונות ,יכול הנתבע לומר 'קים לי' שזה לא תכלת, ובכך אני חייב מיתה, וקלב"מ ופטור מלשלם.

לאחר זמן, הגראי"ה נרגע ואמר לו בערך, אתה ממילא נזיר ומוזר, אז תלך כבר גם עם תכלת. לכן, מחמת גערתו של הרב זצ"ל הוא לא הטיל תכלת בטלית גדול, אלא בטלית קטן בלבד. אך כיוון שחבל היה לו לשים תכלת של הרבי בטלית קטן, אז הוא קנה תכלת של החסידים, ואת התכלת של הרבי השאיר לעשות מזה ציצית לבנו, הרב שאר יישוב כהן שליט"א, לכשיהיה בר מצווה. ואולם כאשר היה בנו לבר מצווה, הוא חיפש את התכלת ולא מצא אותה, ויהי דבר פלא בעיניו, [הנזיר ידע בדיוק היכן נמצא כל דבר בחדרו]. לכן הוא הלך להתייעץ עם הרב הראשי, מרן הרב זיע"א כבר לא היה בחיים, והרב הראשי היה הגרי"א הרצוג זצ"ל. כידוע, הרב הרצוג כתב נגד התכלת, אלא שהנזיר אמר לי שבאותה תקופה הוא לא ידע זאת. כשסיפר לרב הרצוג את הסיפור, חייך הרב ואמר לנזיר – 'נשתכח ממר מה שאמרו חז"ל שתכלת נגנז' [תנחומא [בובר) פרשת שלח סי' כט. במדבר רבה (וילנא) פרשת שלח, פרשה יז סימן ה]".

[ושמעתי פעם מהרב יעקב נויברגר , מראשי הישיבה בישיבה-אוניברסיטה , שלפי רבו הגרי"ד סולוביצ'יק יש ארבעה תחומים בהלכה שצריך מסורת רציפה ,כי חייב לדעת בדיוק איך זה נראה: א. צרעת (עי' שו"ת שאילת יעבץ א, קלו. קלח ב). ב. מראות דמים. ג. אותיות הסת"ם (עד המשנה ברורה סי' לב לא היו תמונות ברורות). ד. תכלת (כדברי בית הלוי) – מ"צ].