שיעורי הרב שלמה אבינר

לתקן את הגירוש מן הגוש

שאלה: הגירוש מן הגוש, היה חטא נורא, ועד היום לבי נשבר עליו. כיצד אפשר לתקן חטא איום זה?

תשובה: התיקון המעולה הוא שלא יקרה שוב. כך הרמב"ם מגדיר תשובה מעולה (הלכות תשובה פרק ב). הרי ידוע שיש עדיין כל מיני תוכניות דומות, חלילה, אלא שבחסדי ד' עלינו, הן מתעכבות. אנו חיים על זמן שאול.

כדי לרפא מחלה זו מן היסוד, יש לדעת את סיבתה, וסיבתה היא לאומית; היא כניעה ללחצים, שגוררת עוד לחצים. אם כן, התרופה היא להוסיף עוז וגבורה. ממקורה של תורה שניתנה מפי הגבורה, עלינו להוסיף גבורה. ממקור נשמתה של האומה, של עם ישראל העז שבאומות, יש להוסיף עוז. יש לשטוף את האומה יומם וליל, במילים של גבורה, בשכל של גבורה, ברגש של גבורה, בדמיון של גבורה, ברצון של גבורה. גבורה - זו המילה!

ובמקביל, להיזהר מארבע נגעים של חולשה.

하나. אבלות. ד' אמר לשמואל הנביא: "עד מתי אתה מתאבל אל שאול" (שמואל א טז א). ודאי יש להתאבל, אבל עד מתי. יכול להיות שאם נמשיך להתאבל על גוש קטיף, אנו נצדק. אך כך לא נוכל למלא את האומה בגבורה. אם אנו רוצים להיות מנהיגי האומה, ואנו חייבים להיות מנהיגי האומה, עלינו לחדול מאבל. אנשים אינם אוהבים ללכת אחרי ערבה בוכיה. הם משחרים לשמחה.

둘. התאמללות. כמו כן עלינו לחדול לדבר על עצמנו בכלים של רווחה ועבודה סוציאלית, שאנו המפסידים בכל הזירות. יתכן שאנו צודקים וייתכן שלא. לא זו השאלה. אלא שמקרים סוציאליים לא יוכלו להוות הנהגה. העם אינו נמשך אחרי מפסידנים, המכונים בשפה העממית 'לוזרים'.

셋. שיח אלים. עלינו להבין פעם אחת ולתמיד שאיומים, כבר זמן רב אינם מפחידים איש. אם תאיים על הישראלי המצוי, הוא ישיב לך: "אתה לא מפחיד אותי!" או "אתה מאיים עלי?!". במקרה הטוב הוא יתעלם. במקרה הגרוע הוא יגיד: "תמשיך לאיים, כך יהיה לי קל יותר להתייחס אליך פחות". במיוחד שכל האיומים האלה הם חסרי ממשות. אוכלוסיה שלא מגיעה לחצי אחוז אינה מהווה איום רציני.

גם אם היא תשתכלל בייצור נינג'ות וחיתוך צמיגים, היא תגלה מהר שכוחות הביטחון שלנו יכולים גם ללכת ברגל. גם סירוב להתגייס, או סירוב פקודה של קבוצה שולית שבשוליים הינה חסרת משמעות. באשר להכרזה שעתה עת שמד, היא פשוט אינה מובנת. אפילו זריקת בלוקים על חיילים כמו שהיתה בעמונה לא תעצור בעדם. אדרבה כל שיח אלים הוא גול עצמי. התיאוריה החדשה של "צריבת התודעה" על ידי אירוע טראומתי, זו הצריבה הינה כשמה, כולה וירטואלית.

넷. שיח סקטוריאלי. יריבינו בעת המאבק על גוש קטיף אחזו בשיח לאומי: "הגירוש יציל אותנו מן הטרור; מן הדה-לגיטימציה הבין לאומית; מן הסיכון הדמוגרפי התרבותי והפוליטי" וכדומה. לעומתם אנו אחזנו בשיח אישי: "זהו הקרב על הבית. אם מגרשים אדם מביתו הוא ישתוק?...". עימות אבוד מראש. הם השיבו: "כן. כדי להציל חמישה מליון מפצצה גרעינית, גורמים סבל ל-8000". מובן שהם טעו הן בהערכת המציאות, והן באידיאל. אך כאז כן עתה, עלינו לאחוז בשיח לאומי, ולהסביר שהגירוש מן הגוש היה אסון לאומי לא רק לתושבים היקרים אלא לאומה כולה. כמו שאומרים בלימוד גמרא, הוא לא סיבה אלא סימן. סימן למנגנוני שלטון, משפט ותקשורת, מושחתים.

עלינו לחדול לחיות בבועה, מה שמכונה עתה בשפה העממית לחיות בסרט, לחדול להתעסק רק בעניינים שלנו. העם היושב בציון אינו מוטרד מעניין ההתנחלויות אלא מעניינים אחרים: א. מביטחון: התעצמות החמס בעזה, החיזבללה בלבנון, סוריה המאיימת ואירן המכינה פצצה. ב. איכות השלטון: נקעה נפשו מכל מיני שחיתויות. ג. חינוך: תשוקה לילדים ישראליים יותר, עדינים יותר.

כמובן, הכל עניין אחד. אבל זאת צריך להסביר. אנשים אוהבים לשאול: מה יותר חשוב, התורה, העם או הארץ? התשובה פשוטה: הכל עניין אחד. אבל זאת צריך להסביר.

שאלני חבר: אם כך, אולי עלינו לגור בתל אביב כדי להיות מחוברים לאומה, ולא בקהילות נבדלות. אולי, אבל העיקר הוא להקשיב לאחרים. לא חייבים להסכים לאחרים, אבל יש להכיר אחרים. פעם אדם היה חי בכפר בודד ונידח, וחשב שכולם חושבים כמוהו.

מאז חל "שינוי במהלך המחשבה החברותית" כדברי מרן הרב קוק (אורות הקודש ב תקלט) שהוא אחד משלושת השינויים העיקריים במחשבה החדשה (שם תקלח), כאשר האדם החל להציץ למעלה מחוגו (שם תקמ). נראה שהשינוי הכביר הזה פסח מעלינו, ונשארנו פרובינציאליים, רתוקים לכפרנו הקטן, וסוברים בכנות שמה ש"צורב את תודעתנו" בהכרח יצרוב את תודעת האומה. לא כן הוא. אנשים שונים. פרצופיהם שונים ודעותיהם שונות.

מעשה בהרשל'ה מאוסטרופולי שחברו ניסה לשכנעו שמלבד כפרם הקטן יש עוד כפרים בעולם. בהתחלה מיאן הרשל'ה לקבל, אך לבסוף הסכים לערוך ניסוי. הם יצאו לדרך בעגלה, אל המרחב הלא נודע, אך כיוון שמעולם לא ערכו נסיעה כה ארוכה, הם נרדמו בדרך, ואז, כיוון שהרפו מן המושכות, חזרו הסוסים כהרגלם על עקבותיהם. כאשר הגיעו חזרה לכפר, עצרו פתאום ושני הנוסעים התעוררו. הרשל'ה פקח את עיניו, התבונן על הסובב, והכריז בתרועת ניצחון: אתה רואה, גם שם - זה פה...

אך בנדון שלנו, שם זה לא פה. ומה שחסר שם, אינו לשמוע את האבל, או את ההתאמללות, או את האלימות, או את הסקטוריאליות שלנו. אלא מה שצמאים לשמוע הוא עוז וגבורה, אמונה וצהלה, כיצד להתהלך בשמחה ובשלווה, ברוח עוז וגבורת רעם, אל אחריתנו העליונה. זה בידנו ויכול נוכל.