שיעורי הרב שלמה אבינר

תגובה לערבים שמתנכלים

[שיחה בישיבה בארוחת צהרים]

שאלה: כיצד נכון להגיב לערבים המתנכלים, זורקים אבנים, מכים וכו' [כפי המציאות כרגע ברובע המכונה המוסלמי, שבו נמצאת הישיבה]? האם צריך להגיב בצורה תקיפה, או לחכות לתגובת כוחות הביטחון?

תשובה: התשובה היא תשובה כללית לכל מלוא רחבי הארץ, כולל ישיבתנו ויש"ע.

יש לחכות, משתי סיבות: א. סיבה מעשית, תועלתית. ב. סיבה רוחנית מוסרית, הלכתית, עקרונית.

א. מבחינה מעשית

אסור לעבור על החוק. נקודה. אמנם במצב של פיקוח נפש, לפי החוק אפשר להגיב באופן סביר. אך אם לא, צריך להשאיר זאת לגורמים המוסמכים לטפל בזה,כלומר לצבא, משטרה, משמרת הגבול, השב"כ, המאבטחים, זה לא התפקיד שלנו. איש על מחנהו ואיש על דגלו. כוחות הביטחון פועלים, אמנם אין אנו תמיד יודעים איך הם פועלים אך הם פועלים. יש כל מיני גורמים מדינים. לפעמים אנחנו מרווחים בצורה ישירה ומידית, ולפעמים אנחנו מפסידים כרגע ומרווחים לאחר זמן, כמו דמקה, לפעמים אתה מקריב חייל אחד ומרוויח שני חיילים. זה מה שנקרא מדרג תגובות. אנחנו לא יודעים את כל החשבונות, יש חשבונות לטווח ארוך, טווח בינוני וטווח קצר.

בספר שמואל (א יג), אומר שמואל הנביא לשאול המלך: חכה לי, אל תילחם. אך "פלישתים נאספו להילחם עם ישראל, שלושים אלף רכב וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים לרוב" (שם פס' ה). ונגד זה, היו לשאול המלך שלושת אלפים חיילים. כלומר היה יחס כוחות בעייתי. ועדיין שמואל הנביא לא הגיע, והעם התחיל לפחד. אז שאול המלך התחיל להקריב קרבנות כדי להתכונן למלחמה למרות דברי שמואל, ואז שמואל הנביא הגיע ושואל: מדוע לא חכית לי? "ויאמר שאול כי ראיתי כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת למועד הימים ופלישתים נאספים מכמש". "ויאמר שמואל אל שאול: נסכלת לא שמרת את מצות ד' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ד' את ממלכתך אל ישראל עד עולם. ועתה ממלכתך לא תקום בקש ד' לו איש כלבבו ויצוהו ד' לנגיד על עמו כי לא שמרת את אשר צוך ד'" (שם יא-יג).

כן גם בדוד המלך. הפלישתים באו לעמק רפאים, וד' אמר לדוד המלך: "לא תעלה הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים. ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ" (שמואל ב ה כג-כד). כלומר, צריך לחכות עד שהאויב מאוד קרוב. צריך הרבה סבלנות. אנחנו לא יודעים את כל החשבונות. אי אפשר שכל יחשוב שהוא יכול להיות הרמטכ"ל.

לכן, צריך להגיב ע"פ החוק. אם זה פיקוח נפש ממש, צריך להגן. אבל לא להיגרר לפרובוקציות, אם תגרם תגרה נוכל לתלות זאת בערבים, אך אם אנו ניגרר לכך, במקום שנוכל לתבוע אותם, הערבים תובעים אותך. הערבים מאומנים בזה, הם יוצרים פרובוקציות בכוונה, הם מחכים לזה, הם מצלמים, הם מביאים עו"ד משלהם. לאחר מכן הם ימררו לך את החיים חודשים ושנים, הוצאות, עו"ד וכן הלאה. הם מחכים ומחכים שאנו נגיב.

צריך הרבה סבלנות וקור רוח ולמסור הכל לכוחות הבטחון שיעשו את תפקידם. אדם לא יכול לדעת אם התגובה שלו תביא שקט, או הסלמה. בשביל לפעול צריך להכיר הרבה גורמים שלא נימצאים בידינו, וגם אם אנו יודעים אותם, לא בטוח נדע כיצד לנתח אותם. גם כוחות הבטחון לפעמים טועים, אבל יש להם סמכות. כוחות הבטחון יודעים את כל מה שקורה, ומשום כך אפשר לסמוך עליהם שיפעלו בזמן הנכון, במקום הנכון ובאיזון הנכון. צריך להגיב באופן כוללני ולא באופן נקודתי.

שמא תאמר שאם אני לא אגיב הם יעשו יותר, אין זה מחייב, יש האומרים את ההיפך, שאם אתה תגיב הם יעשו יותר. הערבים הם מסכנים, אין להם מדינה, אין להם השכלה, הם עניים, והם גרים במדינה נפלאה. הם רוצים שניתן להם תשומת לב. זה כמו ילד בכיתה שלא לומד, והמורה זורק אותו, והוא לא יוצא. המורה תופס אותו, הילד מפיל כיסא, מפיל שולחן, עושה פרצופים בחלון ובדלת. הם רוצים תשומת לב. אם אתה מתעלם, הוא מפסיק. כך גם לגבי הערבים.

לכן ודאי צריך להגיב אלא לא אנחנו אלא צה"ל.

ב. מבחינה רוחנית מוסרית

אסור לעשות מרי אזרחי, ולעבור על חוקי המדינה, גם אם החוקים לא נראים לך. אם החוקים לא נראים לך, תצביע פעם הבאה למפלגה אחרת. אם המצב בלתי נסבל, תעורר את דעת הקהל, תעשה הפגנות, כשיש לחץ גדול בדעת הקהל הממשלה מקדימה את הבחירות. אבל אדם לא יכול להחליט בשביל עם ישראל כאשר התוצאות וההכרעות על כל עם ישראל. אין דבר כזה לקחת את החוק לידיים, גם אם האדם צודק.

שאול המלך נתן פקודה לא לאכול ביום המלחמה. יהונתן אכל דבש, ובעקבות זאת שאול דן אותו למוות. למרות שזאת לא עבירה צבאית טהורה, מכיוון שעבר על ההוראה לא לאכול דבש. אמנם בסוף, העם פדה את יהונתן, אך אין זה משנה, שאול היה מוכן להוציא להורג את בנו רק משום שהפר הוראה (שמואל א יד). אי אפשר להפר הוראה אלא אם כן זאת טעות בעליל.

מבואר בשאילתות רב אחאי גאון קמב בפרוש של הנצי"ב (סי' קמב). מסופר בגמרא בבא בתרא (כא, א-ב) על יואב, שעשה מלחמה באדום במשך חצי שנה והכרית כל זָכָר באדום (מלכים א יא, טז). שאל אותו דוד: למה כל זכר? ומה עם הנקבות? ענה לו יואב: כתוב תמחה את זכר (עם שני קמץ) עמלק (אמנם זה אדום ולא עמלק). אמר לו דוד: זה לא זכר (עם שני קמץ) עמלק, אלא זכר (עם צרי וסגול) עמלק. אמר לו יואב: אני למדתי זכר (עם שני קמץ) ולא זכר (עם צרי וסגול). הלך יואב למלמד שלו ואמר לו: לימדת אותי זכר (עם שני קמץ) (לפי גירסה אחרת, הוא לימד אותו זכר עם צרי וסגול, אבל יואב לא הבין טוב. בכל זאת, המורה היה אשם, כי מורה צריך לדאוג שהתלמיד יבין נכון). יואב שלף חרבו להרגו משום "ארור עושה מלאכת ד' רמיה" (ירמיה מח י). אמר המורה: נכון שאני ארור, אבל לא צריך להרוג אותי. ענה יואב: הפסוק ממשיך: "וארור מונע חרבו מדם" (שם). יש שתי דעות בגמרא: אחד אומר שהוא באמת הרג אותו, ואחד אומר שהוא לא הרג אותו. הנצי"ב על השאילתות מסביר שהוא באמת הרג אותו. אבל "וארור מונע חרבו מדם" הוא פסוק בירמיהו שלא פוסקים על פיו!? עונה הנצי"ב: מורה שטועה - לא הורגים אותו, אבל פה מדובר בהלכות מלחמה. מי שמבלבל בהלכות מלחמה, יכול להיות שכן הורגים אותו, מכיוון שבהלכות מלחמה אי אפשר לדעת לאן הדברים יגיעו. הנצי"ב מסביר לאדם כזה יש דין רודף על כלל ישראל.

אסור לעבור על החוקים, גם חוקי חניה ותחבורה. תלמיד גדול מישיבת מרכז הרב נעצר על ידי שוטר שנתן לו קנס. בדיוק באותו זמן רבנו הרב צבי יהודה עבר שם, אותו תלמיד אמר לרבנו הרב צבי יהודה: הוא רוצה לתת לי קנס. אמר רבנו הר בצבי יהודה לשוטר: תן לו קנס. כפי שאסור לעבור על חוקי הבטיחות ברכב, כך גם אסור לעבור על החוקים כשזה נוגע לבטחון, עניני הבטחון הם מאוד מורכבים.

פעם נרצח תלמיד מישיבת שובו בנים ברובע המכונה המוסלמי. כתבנו מכתבים לרבנים הראשיים, הג"ר אברהם שפירא והג"ר מרדכי אליהו, ושניהם כתבו שיש לתת לכוחות הבטחון לפעול ולא לעשות נקמה אישית. כך היא הדרכת תורתנו הקדושה וכן היא דרכם של אבותינו.

ככה אנחנו נוהגים פה בישיבה משנת תשמ"א וזה פועל. ומשום כך עם ישראל שבע רצון מכך שאנו כאן. יש מקומות אחרים, שנוהגים אחרת. אנחנו לא שופטים מקומות אחרים, אלא דנים פה. לפעמים זה מלחיץ. מי שאין לו עצבים של ברזל ולא מחזיק מעמד, צריך ללמוד בישיבה אחרת, אעפ"י שלפעמים גם רוצחים מגיעים לשם. אבל גם מוסרית, רוחנית זאת הדרך שבה צריך לפעול.

הנצי"ב שם מבאר שאדם הפועל שלא עפ"י השלטון, גם אם הוא מצליח, הוא גורם להחלשת רוח השלטון, ומשום כך הוא חייב מיתה מדין "רודף" על כלל ישראל.

צריך להבין שאין מקום מאה אחוז מוגן, לא בארץ ולא בחו"ל. אבל כוחות הבטחון שלנו הם מעולים. הם יותר טובים מכל שאר כוחות הבטחון, אפילו יותר טובים ממקומות שכמעט אין להם מחבלים. על פי דיווח ארגון הבריאות העולמי, נרצחים בארצנו כל שנה 8 אנשים מתוך מאה אלף תושבים, בצרפת 15 ובארצות הברית 25. לכן צריך לתת בהם אימון, לא רק משום ממלכתיות, ולא רק משום התוצאות, אלא משום שהם עובדים טוב. יש להם חשבונות איך להגיב, מתי להגיב ואיפה להגיב.

מעשה ברופא שאמר לסולטאן: "אני רופא יותר טוב מהרמב"ם". אמר הסולטאן: "תוכיח". אמר הרופא: "אני מציע תחרות. הראשון שמרעיל למוות את השני, הוא הרופא הכי גדול". אמר הסולטאן: מעולה. הרופא היה מרעיל את האוכל של הרמב"ם, כמובן הרמב"ם לא היה מרעיל שום דבר. אבל הרופא השני פחד. לכן הוא שלח אנשים נאמנים לשוק לקנות את האוכל. אחר כך הוא פחד שהם משוחדים, אז הלך לשוק לבד. לאחר מכן פחד שהחנויות משוחדות, אז גידל בביתו ירקות בעציצים ושתה חלב שחלב בעצמו מהעז. הרמב"ם היה אוכל רגיל ושותה רגיל. כל אוכל שאכל שם קצת בשקית ניילון, בלילה כשחזר הביתה נתן לאנשים שלו, שבדקו ואם האוכל היה מורעל, שתה תרופה נגדית. אבל אותו רופא אכל רק מן העציץ ומן העז, וככה הצטמק ורע לו עד שמת. אמר הסולטאן לרמב"ם: "אתה רופא גדול, הצלחת להרוג אותו". אמר הרמב"ם: "חלילה. הוא לא מת מרעל אלא מת מפחד".

אני לא מאמין את הסיפור הזה, אבל המסר נכון. אפשר למות מפחד, אם לוקחים כל דבר ללב. מרן הרב קוק אמר שאם היה כיום סנהדרין הם היו אוסרים תחבולות פרטיות משום הסכנה. צריך לתת אמון בצה"ל.

חזק ואמץ. לא לדאוג, הכל יסתדר. כשיבוא המשיח אז יהיה מסוכן, והוא יעשה הרבה מלחמות. לבינתיים אנו צריכים לתת אמון בצה"ל.

• פורסם בשאילת שלמה 281