שיעורי הרב שלמה אבינר

שמירת הלשון

[הרב שלמה אבינר]

דברים רבים יש לתקן, מעשים רבים, מידות רבות, כולנו צריכים לתקן, כולנו צריכים לחזור בתשובה, לעשות תשובה כל יום. שוב יום אחד לפני מיתתך! - וכי אדם יודע מתי ימות? אלא יחזור בתשובה כל יום.

אבל החשוב מכולם הוא: שמירת הלשון.

יש חוזרים בתשובה שחטאו שנים רבות ולבסוף החליטו לחזור לדרך הטובה ומחפשים דרכים לכפר ולתקן: צומות, תהילים, נדרים. אומר הגאון מווילנא כי שני דברים יש לעשות: לימוד תורה ושמירת הלשון (תוספות מעשה רב). לימוד תורה הוא תרופה כללית ואורה גדולה לאדם - ויחד אתו, שמירת הלשון.

לשון הרע הוא הדבר הכי מזיק לחברה, הכי הרסני לאומה, מסכסך ומלכלך - אי אפשר לתאר! חורבן בית שני - בגלל לשון הרע! הגמרא מציינת שנאת חינם (יומא ט ב), וזה היינו הך, כך מוכיח החפץ חיים בהקדמה לספרו. הביטוי לשנאת חינם הוא לשון הרע.

יש תיאורים אצל יוסף בן מתתיהו איך היו משמיצים ומדברים רע זה על זה ברמה האישית וברמה המדינית. יש אנשים שבעניינים אישיים לא ידברו לשון הרע, אבל בעניינים ציבוריים מרשים לעצמם להכפיש קבוצות, זרמים ומפלגות. בדרך זו, מטמאים את האומה - כך אומר החפץ חיים בהקדמה לספרו - מעוררים קטרוג נגד עם ישראל. כוחות הרס, חיידקים לאומיים הולכים ומכלים אותו.

לכן שמירת הלשון היא הדבר החשוב ביותר. בישיבת מרכז הרב, היה רבנו הרב צבי יהודה קוק, בעד חופש: כל תלמיד ילמד מה שרוצה, איך שרוצה, עם מי שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. כמובן, יש הדרכה כיצד לומדים בישיבה, אבל לא כפיה, חוץ מיוצא מן הכלל אחד: מרבע לאחת עד אחת ורבע, חייבים ללמוד שמירת הלשון. אך קרה שהלימוד התרופף, רבינו הפסיק את כל השיעורים והחל לצום. שאלה אותו אחותו הרבנית לפשר מעשהו. הסביר: "מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים; אם אין דברי נשמעים סימן שאין בי יראת שמים, איני ראוי לתת שיעורים, עלי לחזור בתשובה ולצום". רבנו ראה את לימוד שמירת הלשון כחשוב יותר מכל ספרי המוסר.

שני ספרים יש: "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון". הראשון - הלכות. השני - מוסר. יש צורך בשניהם. א. ידיעת הלכות, מה מותר ומה אסור ב. חשק פנימי. הלומד ספר שמירת הלשון, לא רק יודע שדיבור לשון הרע הוא רע, אלא הוא גם מגעיל אותו ואין לו יכולת נפשית לדבר רע. על ההלכות בספר "חפץ חיים" יש טוענים: "אלו חומרות, מידת חסידות בעלמא, ומותר לדבר!" אולם הוא מוכיח בספר לַמדני זה שאין כאן חומרות, אלא דינים גמורים. פלא שאנשים המקפידים על הלכות כשרות, ואף מחמירים על הכשרים - אינם מקפידים על לשון הרע. פלא על אנשים רציניים! הרי אין זה פחות חמור, אדרבה, זה חמור יותר. חכמים אומרים: לשון-הרע שקולה כנגד שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות (ערכין טו ב). מה צריך יותר מזה?! אלו שלוש העברות החמורות ביותר!

יתר על כן, יש אנשים הקבועים בלשון, המכונים "בעלי לשון הרע" (רמב"ם דעות פרק ז). מידי יום ביומו הם מתעניינים בלשון הרע, ברדיו, בטלויזיה, בעיתון. כמות אין-סופית של לשון הרע, כאילו לעיתונאים מותר לדבר לשון הרע. הפקרות. אומרים: 'זכות הציבור לדעת'. ולמה? זכות הציבור היא למזון, לפרנסה, לעבודה, לרמת חיים, ללימוד תורה - אך אין לו זכות לדעת מה קורה אצל הזולת. לו אתה העיתונאי או אתה המקשיב לדבריו, היו מדברים עליך לשון הרע, האם היית מאושר? לכן, מה ששנאוי עליך, אל תעשה לחברך! זו התורה על רגל אחת (שבת לא). עד שתסיים לימוד כל ספר חפץ חיים, הא לך חיוג מהיר: מה ששנאוי עליך אל תעשה לאחר. כמובן, אין די בכך. יש עוד הרבה ללמוד: ואידך זיל גמור (שם). אבל מי שמתנהג על פי כלל זה, כבר יודע רבות. כל פעם שהנך רוצה לעשות משהו או לומר משהו - עצור, סיסמה! האם לא היית שבע רצון לו נהגו כך כלפיך?!

לשון הרע - זו מחלה קשה, מחלת נפש, מחלת רוח. בזמן קדום, אתה שחוטא בלשון הרע, עורך היה נרקב. כלומר: אתה טיפוס רקוב. אתה רקוב מבפנים, והריקבון מתפשט כלפי חוץ. גם על הבגדים וגם על קירות הבתים. צא אל מחוץ לעיר, לפני שתרקיב לנו את כל החברה. "מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג מו). אין מפקירים אותך, אתה יהודי. הכהן יטפל בך.

אם הנך כזה טוב בדברי ביקורת יש לנו רעיון בשבילך: השתמש בכישרון זה כלפי עצמך. שב לבד מחוץ למחנה, שם לא יהיה לך על מי לדבר, ותוכל לדבר לשון הרע על עצמך, ולחזור בתשובה.

דברים רבים הכתובים בספרי מוסר, אינם מיועדים להשליך על הזולת אלא כדי להשתמש בעצמנו.

האדם המדבר לשון הרע, משהו רקוב בתוכו, לכן הוא מתבטא בצורה הזאת. חז"ל דרשו: מצורע -מוציא שם רע. אם הרע לא בפנים, איך הוא יוצא החוצה?! אלא ריקבון פנימי פורץ החוצה.

אם כן, איך יתקן אדם את הפנים שלו? הדבר אפשרי אבל אינו עבודה קלה. בכך שהוא יתקן את החוץ, ילמד לשלוט על פיו ושפתיו, זה יכה גלים לאחור וממילא יתקן את הפנים ויזכך את האדם בתוכיותו.

שמא תאמרו: למה הדבר הכי חשוב הוא שמירת הלשון, הרי יש עוד עניינים חמורים ועוד מידות רעות לתקן?! אכן, אבל זה הראש לכל. כאשר אדם לומד לשמור על לשונו, זה פועל לטובה על כל אישיותו.

ברומא העתיקה, היו חוקים מחמירים מאוד נגד מי שהוציא דיבה על חברו: קנסות עצומים, בית סוהר, הגלייה, עבודת כפיה. הרומאים - מושחתים, ובכל זאת הם הבינו היטב שכמו שהמכה את חברו צריך לתת את הדין בבית משפט, הוא הדין לגבי המכה חברו בשבט פיו. הרומאים לא חשקו דווקא בחברה אידיאלית, אבל יסוד הנקמה החברתית היה מוטבע בחוקים שלהם. דיברת לשון הרע - תשלם ביוקר! אפילו אותם גויים הבינו את חומרת הדבר.