שיעורי הרב שלמה אבינר

שיר לרב הראשי לצה"ל

[הרב שלמה אבינר]

אשירה לידידי, הרב אביחי רונצקי, הרב הראשי לצה"ל. כי זה הרבצ"ר הוא איש מוזר, הוא איש שאין לו עצמו, אלא הוא כולו בשביל אחרים, בשביל חברים. ואם אינכם יודעים למה, אז אספר לכם מעלילותיו במלחמת עופרת יצוקה.

אם כן, במשך כל המבצע, האדם הזה לא חזר הביתה, לבד מן הפעמים שיצא מן החזית כדי להשתתף בהלוויה, ובאותה הזדמנות גם נגע קלות בביתו. במלחמה הוא לא שהה בשטחי כינוס, אלא בתוך בתי האויב, עם הלוחמים הקדמיים. הוא עבר מבית לבית, מחייל לחייל, וחיזק את הלוחמים. אין צורך לומר שעצם נוכחותו של תת-אלוף כבר מרוממת כל לוחם. לא היה שם איש בדרגתו, כמובן לבד ממפקד האוגדה, אך זה היה עסוק בניהול המערכה ולא בקשר עם כל חייל בצבא.

גם בזמנים שקטים, אין לאיש הזה חיים פרטיים. הוא עובר במסירות ממוצב למוצב, וישן עם החיילים. הוא הקצין היחיד בדרגה זו שנמצא בכל תרגיל גדודי. הוא הקצין היחיד שמבקר את הפצועים כל הזמן, ולא ביקור רשמי חד פעמי, אלא ללא הרף וללא לאות. הוא הקצין היחיד שפוקד משפחות שכולות, ולא רק פעם אחת, כדי שיסמנו שאכן היה, אלא מכל הלב, במסירות יומם וליל, ובמיוחד בליל, ולא פעם הוא נרדם מול המשפחה בשתיים בלילה.

ואל תטעו: הוא לא בא דווקא כדי לנחם, אלא יותר כדי להקשיב. כתבה אם שכולה: "הרי בני הלך למלחמה כדי להקריב את עצמו, גם אם הסיכון נמוך. הוא עשה זאת למען האומה, למען המדינה. ופתאום בני נהרג, אך איפה האומה? והנה הגיע הרב רונצקי, נכנס אל ביתנו ועמו נכנסה האומה. אני כבר לא לבד. זה הרב, מקשיב, מקדיש זמנו, מקריב זמנו. אני מרגישה שהאומה אתי. כל כך רגילים אנחנו בעולמנו לשקר ולשחיתות, לייאוש ולחוסר התייחסות, והנה בא אדם שלא חושב על עצמו, לא חושב על בריאותו, שבא לא כדי להטיף אלא כדי להקשיב".

אכן זה האיש מקשיב. מקשיב ואומר: "אתם נותנים לי כוח, אתם ממלאים אותי כוח". ואל תחשבו שאמירה זו היא אמירת משוא פנים ונימוס. לא! זו אמת! וכיצד אני יודע? כי לפעמים הרבצ"ר מתיישב על ידי בספסל אבן ומתחיל לספר לי בהתלהבות על קטני חייליו. כמה הוא אוהב אותם! כמה הוא מעריך אותם! ושמא תשאלו למה ספסל אבן? כי זה האיש עניו הוא והולך לכל מקום בלי פמליא, ולא לאולמות מפוארים, אלא סתם ככה ברחוב על ספסל אבן...

כי זה האיש היה ראש ישיבה ועתה הוא ראש הישיבה הכי גדולה בארץ ובעולם: צבא הגנה לישראל! ישיבה מוזרה היא זו, שלא לומדים בה גמרא, או שולחן ערוך יורה דעה. אלא לומדים בה להיות אדם מישראל, אדם מסור ונאמן, אדם ישר וטוב. אולי זה מה שלמדו בישיבת שם ועבר שהיתה מעין מכינה לישיבת משה רבינו.

בישיבה הזאת שנקראת צבא, הרבה מורים יש והם נקראים מפקדים. מה שמיוחד במורים האלה הוא שלפני הכל, הם בעצמם מקיימים את מה שהם מלמדים לאחרים, הם מסתכנים יחד עם חייליהם ומלהיבים אותם, ולכן תלמידיהם-חייליהם נותנים בהם אמון מוחלט והולכים אחריהם באש ובמים. כי אלו המורים יודעים היטב שיסוד הכל הוא הדוגמא האישית, "ממני תיראו וכן תעשו" (שופטים ז יז), לכן הם נושאים על גבם ברצינות עצומה, את אחריותם האישית. אכן אחריות עצומה רובצת על הצבא שלנו, לא רק שיטור וביטחון שוטף, אלא הרבה יותר מזה: קיום האומה בארצה! כי אויבים רבים סביבנו הרוצים להשמידנו, אנו מדברים שלום והמה למלחמה. ועל כך אנו נלחמים מלחמת הגנתנו וקיומנו.

ודאי שוחרי שלום הם חיילינו, אך יודעים הם היטב את הפתגם הרומאי: SI VIS PACEM PARA BELLUM - אם אתה רוצה שלום, הכן מלחמה.

לכן, בישיבה הזאת הכלל-צבאית, לומדים שחייבים להיות חזקים, חייבים לנצח במלחמה, חייבים להיות דבקים במשימה, חייבים במסירות ובנחישות בקיום השליחות העצומה, חייבים בביצוע כל פקודה באחריות ובפקודה.

בישיבה הזאת לומדים אחוות לוחמים, לומדים אמון, לומדים הסתפקות במועט. כל זאת אפשר לסכם במילה אחת: לומדים רוח לחימה. זה מה שמלמד אהובי ורעי הרב הראשי.

עכשיו אני מבין למה ראש הישיבה הזאת אומר: מתלמידי למדתי יותר מכולם.

ובישיבה הזאת יש הרבה תלמידים מכל הסוגים: דתיים וחילוניים, ציונים וחרדים, ימניים ושמאלניים, בנות ובנים. ידידי הרב הראשי, הוא רבם של כולם ודואג לכולם. שהרי רוח הלחימה אין לה טעם ריח וצבע. יש לה ריח של צבא.