שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

שינוי כיוון

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־19:35, 16 בפברואר 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן " == שינוי כיוון == [הרב שלמה אבינר] '''שאלה:''' המאבק שלנו נכשל. איני מסכים עם הנוסח שניצחנו ב...")

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

שינוי כיוון

[הרב שלמה אבינר]


שאלה: המאבק שלנו נכשל. איני מסכים עם הנוסח שניצחנו ברוח, שאיבדנו גוש קטיף עלי אדמות אך הרווחנו גוש קטיף ברוח. כי איננו חיים ברוח אלא בארץ, והתורה ניתנה לנו פה בארץ, ופה בארץ נכשלנו. צריך להסיק מסקנות ולא לחיות באשליות, שהרי מחכים לנו מאבקים דומים. די עם דורון ותפילה! הגיע זמן מלחמה! מעתה יהיה כל כך קשה לנצח אותנו שזה ייחרט בזיכרונם לתמיד. אנו נשתמש בכל האמצעים, לבד מאלימות. ולפני הכל עלינו להתנתק מהמדינה הזאת. אני מבין שלא ניתן מעשית להקים מדינה חלופית ולערוק מן הצבא, אך חדלנו להיות הפרייארים של המדינה. חדלנו להיכנס לבוץ כדי לדחוף את עגלתו של המשיח, מעתה, נשב בנוח על הגדר, נחכה שהם יוציאו את העגלה מן הבוץ ויזמינו אותנו לעלות בצורה מכובדת. אינני מזדהה עם החרדים שאינם רואים ערך בצבא ומדינה. אני כן רואה בהם ערך עצום, אבל לא המדינה הזאת ולא הצבא הזה. אני מרגיש כמו אשה שבעלה בגד בה. אנחנו, הציונות הדתית, כרתנו ברית עם הציונות החילונית, אהבנו אותה וכיבדנו אותה, אך היא בגדה בנו והכתה בנו. לכן אני פורש ממנה, חדל להתנשק אתה, חדל מכל מיני "פנים אל פנים". אם היא רוצה אותי, שתחזור בתשובה ותחזר אחריי.

תשובה:

1. שתי שיטות לפנינו בהערכת מצבנו. א. אכן כישלון נורא לציונות החילונית ומכה נוראה לציונות הדתית, אך אין להפריז, תמיד יש משברים ונפילות, אין זו סיבה להתייאש ולהתקפל, אלא יש תמיד למשוך קדימה. ב. נחצו קווים אדומים, אי אפשר להפטיר כאשתקד ולהמשיך בשגרה כאילו שום דבר לא קרה, חייבים להיערך מחדש, במיוחד שמאבקים קשים מחכים לנו בדרך.

אלו ואלו דברי אלהים חיים, אך אני הדל מעדיף את הדעה השניה, אם כי גם הראשונה נכונה.


2. היערכות חדשה יכולה להיעשות בשלושה אופנים. א. נקמנות. כולם מודים שאין זו הדרך ושלא נרד לשפל הזה, אמנם, כלפי ראש הממשלה וחבר מרעיו, אנחנו לא נשכח ולא נסלח, אך אין זאת אומרת שנעסוק בנקמנות, קל וחומר כלפי חלקים רחבים של עמנו. ב. עמידה מן הצד וניתוק מן המדינה, כפי שאתה מציע, שזו עמדה אמצעית בין נקמה לבין המשך השגרה, אך גם זו דרך של חולשה, הטומנת בחובה הנחה מובלעת שאין לנו כוח, שאנו מוכים ומסכנים, קרבנות טראומה, פגועים ברכוש ובכבוד, לכן אנחנו ברוגז ופורשים מן המרוץ. זאת ועוד, הפתרון "גזורו את הילד החי" אינו פתרון, אלא הלקאה עצמית (עיין אורות, אורות התחיה כ, נגד שיטת הפירוד של אגודת ישראל). על כל פנים, זו אינה מלחמה כפי שהנך חושב, אלא בריחה מן המערכה ותבוסה נוספת על התבוסה שכבר ספגנו. אמנם לעתים לגיטימי לברוח מן המערכה כי אין מצוה להתאבד, אלא יש לשפר את העמדות מאחור, אך ככל שיש לנו כוח, עלינו להסתער קדימה גם אם חטפנו מהלומה. ג. יש אפוא להשיב מלחמה שערה ולחזור ברכוש גדול. לא להתקפל ולהנציח לנו מעמד של מסכנים, כאשר המסכנים האמתיים הם אלה שעוללו לנו את המהלך הנורא הזה. גם לא די לנו להתמודד, להתגבר ולחזור למצב הקודם - שגם זו גבורה - אבל אם כך, לשם מה סבלנו כל כך, אם לא נרוויח מאומה. אלא יש לצאת למלחמה. כמובן, אין הכוונה למלחמת אחים, להפיכה צבאית או למרי אזרחי בלתי אלים - שכמעט כולם מבינים שזה בלתי מוסרי ובלתי מועיל, וגם מעמיד ואתנו כנֶעבֶּכים הזועקים את כאבם, מה שמשמש בדיוק את מגמתם של יריבינו האידיאולוגיים.


3. אלא, יש לנו להיחלץ מן ההתבצרות המגזרית שלנו, ההתנחלותית והדתית לאומית ולקחת אחריות על המדינה כולה, שהרי אנו רואים שהציונות החילונית נמצאת במבוי סתום, ושראש הממשלה מוביל את המדינה לאבדן , הרס וחורבן. מי שסבר עד כה, להיות טפל ונטפל, עליו להתפכח. מי שחשב לבנות מערכת של סחר-מכר, שמור לי ואשמור לך, עליו להתפכח. מי שחיפש עד כה אישור חילוני לציונות הדתית, עליו להתפכח. עתה - כפי שדורשים רבים מהציבור שלנו - עלינו להתנתק, אך להתנתק במובן האמתי, שלא נהיה תלויים במה שאומרים עלינו, אלא שנדע את האמת שלנו, נצעק אותה בקול גדול, הרימי קולך! אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, אך לא להתחשב בדעותיהם העברייניות (אגרות הראיה ב, קעב) אדרבה, אנחנו לוקחים אחריות על המדינה.


4. כמובן, איננו הוזים שמחר נהיה אנחנו הקובעים במדינתנו אך עלינו לפתח גישה אסטרטגית ארוכת טווח, המורכבת משלושה נדבכים: א. הכרה לעומק של מצבנו העכשווי. ב. הגדרת היעדים ג. קביעת התחנות והנתיבים איך להגיע למחוז חפצנו.

על פי רוב, אנו ניחנים בכשרון רב בטקטיקה קצרת טווח כיוון שיש לנו עוצמה, מרץ ורגשות בריאים של "סמוך". אנו עוסקים במבצעים רבי עוצמה, הקשבה ומרץ, ונחים בין מבצע למבצע. לא כן! יש לקבוע מטרות ארוכות טווח, הנגזרות מחזון גדול, להגדיר תחנות ביניים של חמש, עשר, עשרים, חמישים שנה וכד', לקבוע אמות מידה לבחינת ההתקדמות; לבנות מודל גמיש עם חלופות שונות, כבצה"ל שכל תוכנית היא בסיס לשינוי, כאשר גם הבלת"ם - הבלתי מתוכנן מראש - נכלל בתכנית יותר היקפית.


5. לשם כך, אנו זקוקים להנהגה. לא לבליל של מנהיגים, אשר "כולם אהובים, כולם גיבורים, כולם קדושים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם, וכולם פותחים את פיהם", אלא הנהגה מאוחדת. תנאי הכרחי ובל יעבור הוא שכל מחנה הכיפות הסרוגות יתאחד, יחדלו לסתום פיות זה לזה, ולפסול זה את זה , אלא יתגבשו מסביב למשותף שהוא רחב מאוד. יש החוששים מקרע באומה, אך לא פחות מזה יש לנוע קרע בתוכנו. לעיתים, אנו נוטים לריב בינינו יותר מאשר עם הצד שכנגד. ראשונים לכל, יהיו הרבנים מהזרמים השונים. כולם יודעים שזה אינו מדבר עם זה, שזה מזלזל בזה, שזה פוסל את זה, שזה יוצא אם זה נכנס - ואין לתאר את חילול השם הנמשך מזה, יש לחדול מלהחרים מי שאוחז בדרך אחרת למען התורה והארץ. תלמידי חכמים, יותר חרדים או יותר ליברליים, יותר מיליטנטים או יותר מתונים, יותר נאמנים למדינה ולצבא או יותר מסתייגים מהמדינה והצבא, ילמדו להיות "נושא בעול עם חברו" (אבות ו). הציבור יתפעם מהבשורה הגדולה הזאת שמנהיגיו הרוחניים יודעים לעבוד יחד, יודעים לצמצם את המחלוקות ואת אי ההבנות ולאחד את הדעות כמה שאפשר לפחות במישור המעשי, ויודעים להוביל את הציבור מתוך תפיסה אמונית ברורה. כידוע, יש כבר נוער האומר: אין לנו אמון בכל הרבנים גם יחד, מלבד מה שאיבדו אמון בהנהגה הפוליטית וההתיישבותית. כמובן, לא מדובר בהתאחדות טקטית לבדה, אלא באידיאל העצמי הגדול של האחדות. כאמור, זו תהיה בשורה גדולה, והביטחון העצמי של ציבורנו שהוכה קשות - ישתקם פלאים.


6. לכן אנחנו מכריזים מלחמה, לא מלחמה נגד אויב, אלא מלחמת תרבות ושלטון, למען אחינו האהובים. יש ארבע מערכות שעלינו לכבוש, במקל נועם: הצבא, התקשורת, המשפט והפוליטיקה. יש להקים ארבע מנהלות תכנון ארוכות טווח, ולגייס את הכתומים למיניהם, כל אחד כעניינו. א. ב"ה, בצבא כבר החילונו במלאכה, ואנו עומדים יפה במשימה, רק יש להמשיך ביתר שאת. אם יש שרוצים להצר את צעדינו, אדרבה, כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. ב. התקשורת, היא אמצעי חינוך רב כוח, שאסור להפקירו. לא כאן המקום לדון בטקטיקה, אם יש להקים תקשורת חלופית או להשתלב יותר וביותר במערכות הקיימות, או שמזה וגם מזה אל תנח ידך. כמובן, לא מדובר בתקשורת מגזרית עבורנו אלא תקשורת השייכת לאומה כולה. ג. מערכת המשפט, היא חילול השם גדול שחובה לתקנו. וגם כאן, לא עתה העת לדון בטקטיקה, אם לחדור לאט למערכות הקיימות, וכמובן על פי הוראת גדולי הדור מה מותר לנו ומה אסור לנו בתוך ערכאות של גויים, או שמא יש לחזק את המערכת המקבילה של בתי דין רבניים ובתי דין לבוררות - או שמזה ומזה אל תנח ידך. ד. פוליטיקה. קודם, יש להתאחד בתוכנו. הציבור שלנו איבד מזמן אמון במפלגות הלאומיות הדתיות שלנו. מבחינה זו, אין הבדל ביניהן, וגם במועצת יש"ע נחלש האמון, בלי לדון אם זה מוצדק או לא. קל וחומר עתה שהם מצטיירים כמפסידנים, גם בתורה וגם בארץ ישראל. מצב הציבור קשה, הוא איבד אמון בעצמו, אחרי מה שעוללו לו, וזהו מצב מסוכן. הוא מצפה למפלגה מאוחדת חזקה שיחדלו בה ממאבקי כוח. מועצה רצינית של אישים הזוכים לאמון - רבנים, אנשי אקדמיה ומנהיגי ציבור - חמושה במספר סמכויות, תוכל להיות בעלת השפעה מכרעת בנידון ומנוף לשינוי.

כאמור, קודם כל, יש לאחד את כל המפלגות הדתיות לאומיות שלנו, לא לקראת הבחירות בלבד, שזו שוב טקטיקה בעלמא, אלא עכשיו, לשם הנהגת הציבור. אין להיות קטנוני, אלא לעשות מעשה גדול של התאחדות שימשוך את הציבור.


8. אך לא די לאגד שברי מפלגות שוליים ולהישאר כך בשוליים. כי כאמור לא לעצמנו אנו דואגים אלא לאומה כולה. וברור שאי אפשר להשפיע ולהכריע את גורל המדינה, בלי מפלגה גדולה במספר וממילא חזקה. גם כאשר תתאחדנה כל המפלגות הלאומיות-הדתיות, יהיו עדיין רק כעשרה אנשים, מספר בטל ומבוטל בכנסת, אם כי יש לקוות שההתאחדות תביא הרחבה משמעותית. אלא יש לחתור להיות מפלגת שלטון, ובשביל זה צריך לפחות ארבעים חברי כנסת. אין זה דבר הזוי מעיקרו, כיוון שהמערך והליכוד, גרמו להידרדרות מתמדת בתחומים רבים כגון ביטחון וחינוך, והביאו את המדינה אל פי התהום, והאומה מאוכזבת מהם. ברור שאין אצלנו לעת עתה מועמד לראש ממשלה, וגם אם היה, לא היה נבחר, אלא יש לחבור למפלגה עם נתונים לשלטון או להקים מפלגת-עם רחבה בנויה על יסודות הקרובים לנו. לא רק אנשים עם כיפה סרוגה, אלא גם אנשים עם כיפה שחורה ואנשים עם כיפה בשעת קידוש. לשם כך, יש צורך במצע רחב מאד ובפשרות מרחיקות לכת. דוגמה למפא"י שנוסדה בשנת תר"צ ממיזוגם של אחדות העבודה והפועל הציוני מתוך פשרות מכאיבות, וכך הפכה למפלגת השלטון במרוצת הזמן. עדיף שתהיה לנו מפלגה גדולה וחזקה בשלטון, די קרובה לשאיפות שלנו, מאשר מפלגה צרה הנאמנה בדיוק לאידיאלים שלנו אך חסרת השפעה, כאמור, כל זה דורש פשרות, אך לבסוף כולם ירוויחו הרבה, כיוון שיהיו בשלטון.

אמנם ראש ממשלה, לא יהיה איש תורה, אבל איש מכבד תורה ואוהב תורה ומתואם אם אנשי תורה הסובבים אותו. לכן יש לקבוע כמצע: העם, הארץ, ומורשת ישראל במובן הרחב. לכך יסכימו מלבד המפלגות הלאומיות הדתיות, גם ש"ס, גם הגרעין האידיאולוגי של הליכוד, ועוד.

פעם היינו קטנים, עתה יש לנו כוח. יש לנו ציבור עצום מלא כישרון ומסירות, כדוגמת הגיבורים מגוש קטיף המקיימים בכל נפשך ובכל מאודך - בכל ממונך, בסכומים של מאות אלפים. יש לנו נוער מלא עוז וגבורה, שגם יודע לקבוע לעצמו גבולות במצבים מסובכים. כמובן, כאשר אנו מדברים על פשרות, אין הכוונה לאידיאל ולחזון אלא להתנהלות המעשית. או במילים אחרות: לא ויתור אלא סבלנות. זאת ועוד, גם במפלגה הגדולה תישארנה הסיעות עם ייחודן העצמי.


9. כמו-כן, איננו חותרים למדינת הלכה במובן של משטר תיאוקרטי כפייתי. אלא אנו רוצים שרוחנו תתפשט באומה, אותה רוח שהעם היושב בציון, הסובל מחוסר יציבות ערכית ועוגן ערכי - כה מצפה לה. ואותה הרוח, היא תהיה המצע האידיאולוגי של כל התוכנית המעשית. ודאי שלא די בגוש קטיף ברוח אלא צריך גוש קטיף בארץ. אך כאשר אדם מת, אנו אבלים על גופו ולא על נשמתו, שהיא נצחית וגם תקום לתחיה, כך אנו אבלים על גוש קטיף הארצי, אבל אנו יודעים שהרוח נשארה בחיים, ומכוחה נוכל לכבוש את כל המדינה. כמו שבקרקע צריך התקפה קרקעית ואווירית, ולא די בזה בלי זה. כך עלינו במקביל למלחמה המעשית,לעסוק במלחמה רוחנית ולרומם את רוח עמנו.

בשביל זה עלינו להגדיל אורה של תורה בתוכנו ובכל האומה כולה. לעסוק בפנים אל פנים, בכל מיני אופנים ופנים. לזכור שמיליונים שרויים בלי אורה בעגלה המידרדרת לתהום רוחני. הם אחים שלנו. לזכור שגוש קטיף וגוש דן אינם סותרים אלא מתאימים. להוסיף אור בכל מקום ולהרים את עם ישראל מעלה מעלה.