שיעורי הרב שלמה אבינר

ראוי לדון משני צדדים: מצד המעשה כשלעצמו ומצד המטרה של המעשה.

א. מצד המעשה עצמו- איסור צער בעלי חיים הוא רק אם אדם סתם מצער בעל חיים, אבל אם יש לו איזה צורך, אין איסור. למשל, מותר לעשות גן חיות כי יש בכך צורך, לא צורך בריאותי, אלא די בצורך תרבותי.

אמנם כתב הרמ"א (אבן העזר ה, יד) שאף שמותר לקטוף נוצה מתרנגול, לא נוהגים כן בגלל אכזריות. אם כן, אף שמן הדין מותר לקטוף נוצה, אם אפשר אז צריך למצוא פתרון חילופי. אמנם גם פיתרון חילופי צריך להיות הגיוני - וודאי יותר טוב לקטוף נוצה מתרנגול חי, אעפ"י שיכאב לתרנגול, מאשר לשחוט תרנגול שלם בשביל נוצה אחת.

כך לגבי התולעים, טוב להשתמש בפתרון החילופי, אבל לא חייב.

ב. מצד המטרה – צריך לברר למה האדם הולך לדוג. האם הוא הולך כי הוא רוצה לאכול או לצורך פרנסה או האם הוא דג בשביל שעשוע? החילוק מופיע בשו"ת נודע ביהודה (יורה דעה יו"ד ב, י). בשאלה שם נשאל אם מותר ללכת לציד. אמנם השואל שאל שם מצד הסיכון שבדבר, כי יכולים להיות שם חיות טרף.

על כך ענה הנודע ביהודה שבשביל פרנסה מותר לקחת סיכון קטן. אך הוסיף שלצוד בשביל שעשוע זו אכזריות כמו שמצינו רק ונמרוד ועשו. אמנם גם שם הוא לא אוסר את הציד מעיקר הדין, כי סך הכל גם להשתעשע זה צורך של האדם, אבל בכל זאת הוא מורה לא לעשות זאת כי זה אכזריות. אותו דבר נאמר כאן: יש להבדיל בין אדם שדג בשביל לאכול או לפרנסה לבין מי שדג לצורך שעשוע. הרי לא רק התולעים סובלות, גם הדגים סובלים. תופסים דג בכרס ואחר כך משחררים אותם וכול', אם כן גם אם ימצא פיתיון חילופי - זה עדיין לא שעשוע שמתאים ליהודים רחמניים.