שיעורי הרב שלמה אבינר

יום העצמאות תש"ע: רופא חולי עמו ישראל

[שיחה בישיבה בליל יום העצמאות]

"זה היום עשה ד'" - אך לא כולם יודעים שזה היום אשר עשה ד'. רב אחד נשאל בשנת תשי"ז בעיתון 'מחניים' של הרבנות הצבאית: האם למדינה יש מקום בחזון המשיחי? ענה אותו רב: המדינה הינה אמצעי בלבד. רב אחר אמר: בינתיים, זכינו לצד החומרי, אך לא זכינו לצד הרוחני, לכן המדינה עדיין אינה חזון משיחי. רב נוסף אמר: המדינה עדיין חילונית, כאשר היהודים יקיימו תורה ומצוות, אז המדינה תהיה חלק מהחזון המשיחי.

רבנו הרב צבי יהודה, רוח אחרת הייתה עמו. לא כתורת האמצעים, לא כתורת השלב החומרי ולא כתורת השלב החילוני. רבנו אמר שהמדינה הינה שלב ודאי בחזון המשיחי של הגאולה.

גאולה הינה הפך הגלות. ומהי גלות? המהר"ל בנצח ישראל (פרק א) מבאר: בגלות ישנם ג' עניינים: אנו מפוזרים, אנו משועבדים, איננו בארצנו. הגאולה מורכבת מג' חלקים: אנו עצמאיים, אנחנו יחד ואנו בארצנו. אם כן, עכשיו זו גאולה, עכשיו זו תחילת התגשמות החזון המשיחי. מתוך שאנו בארצנו, אנחנו מתחברים יחדיו. מתוך שאנחנו יחד, אנחנו נעשים עצמאיים. הגלות, ארץ הנכר, הינה זרה לנו, מצבנו שם הרי הוא מהוה הרס וחורבן גמור לאומה. אמנם, את הסגולה הישראלית אי אפשר למחוק באופן בלתי הפיך. העם בגלות הינו עם חולה, אבל הוא יכול להתרפא. בארצנו, אט אט אנחנו מתרפאים מחולי הגלות. כמובן, אדם חולה לא מבריא בין רגע. אדם שננעץ לו קוץ באצבעו, יוציאו ומייד יחדל הכאב, אולם מחלה הינה שיבוש כל המערכות – אי אפשר לומר לרופא 'להוציא' נגיף. אנו זקוקים לתהליך ארוך של החלמה. הגאולה, דרכה קמעה קמעה, כי היא תהליך של ריפוי ממחלה סופנית.

רבנו הרב צבי יהודה היה רגיל להביא את דברי הגר"א, שכינה את הגלות 'בית קברות', מקור הדברים הינו מחזון יחזקאל הנביא בחזון העצמות היבשות, שמבואר שם שבגלות אנחנו גל של עצמות. הגלות הינה רקב, כך כותב הגר"א בסוף ביאורו לספרא דצניעותא. (מובא על ידי רבנו בלנתיבות ישראל א, עמ' קלו-קלז [קפב]).

אנו הולכים ונרקבים בגלות, אבל הרקב יקום לתחיה, אך כמובן לא ביום אחד. כידוע, רבותינו גזרו טומאת מתים בכל מקום בחו"ל, ומשום כך אסור לכהנים לצאת מא"י לארץ העמים (ע"ז יג, א).

אמנם הרבי מסטמאר אמר פעם בשיחה ביום העצמאות: כשנתפשטה השמועה על רעיונותיו של הרב צבי הירש קלישר, אמר האדמו"ר מרוזין: אם מוסיפים את האות אל"ף, הרומזת לאלופו של עולם, למילה גולה, מתהווה מזה גאולה, שזו הגאולה הנעשית ע"י הקב"ה. אבל אם חסרה שם האל"ף, היינו שאין שם את אלופו של עולם, הרי זה מעכב את הגאולה האמיתית. כלומר, תנועה של גאולה על פי דרך הטבע, שאינה באה ע"י הקב"ה בעצמו, אין זו גאולה אלא גולה, מאחר שאין שם את אלופו של עולם, וזה מעכב ח"ו את הגאולה האמיתית. והוסיף הרבי מסטמאר: הנה כמו כן אני מפחד שמאותו יום "העצמאות" עם אל"ף, יצמח שיחסר ממנו האל"ף, ויהיה יום "העצמות", שהרי הוזהרנו על דחיקת הקץ, שאם נעבור על השבועה ח"ו, הריני מתיר את בשרכם וכו', וזו סכנה עצומה לעם ישראל (מושיען של ישראל ח"ג עמ' 338).

הרבי מסטמאר הסתכל על הישוב בא"י כמי שנמצאים בבית קברות, והגר"א ורבנו הרב צבי יהודה ראו את בני הגלות כמי שנמצאים בבית קברות. כיצד אנחנו יכולים לדעת מי מגדולי ישראל צודקים?

מובא בס' נפש הרב (עמ' פח ובהערה), שהגרי"ד סולוביצ'יק אמר שלפעמים בדברים גדולים הנוגעים לכלל ישראל ד' הוא הפוסק. בעניינים כמו ציצית ותפילין, הפוסקים דנים, ואנו והולכים אחר פוסקים אלו או אחרים, אבל מהגמרא ביומא (ט, ב) לומדים, שלפעמים ד' פוסק. מובאת שם מחלוקת בין ר"י ור"ל מה עדיף – עם ישראל בבית ראשון או עם ישראל בבית שני? ר"י אומר: הראשונים. ור"ל אומר: האחרונים. אמרה הגמרא ש"בירה תוכיח". כלומר, בית המקדש, (רש"י) שהרי הבירה חזרה לראשונים ולא לאחרונים. לפעמים ההיסטוריה מוכיחה.

ע"כ, קיים חיוב להסתכל במציאות כדי להכריע מי באמת נמצא בבית קברות. כאן בא"י, הארץ הולכת ופורחת אחרי כמעט אלפיים שנה של תרדמה, חציו של עם ישראל יושב בא"י כעת – קיבוץ גליות נפלא, קם כאן אחד מהצבאות החזקים בעולם, צמחה כאן כלכלה חזקה. נכון הדבר, יש סיבוכים, אך במבט כללי, ממש לא נתפס מה הצלחנו לבנות בתוך שישים ושתים שנים. ובגלות, התבוללות נוראה לצערנו, עם ישראל הולך ונעלם. בארה"ב - יותר משישים אחוז מתחתנים בנישואי תערובת. זה יותר גרוע מהשואה, כי בשואה איבדנו שליש, ושם אנחנו מאבדים יותר משני שליש. בגלות יש בעיות וסיבוכים שא"א לפתור אותם כי הם חלק בלתי נפרד מהגלות.

א"כ, הריפוי אורך זמן. מדוע? כי תשוקה לעלות ולגור בא"י הייתה כל הדורות. ברם, מי עלה ובנה? בודדים וצדיקים. אמנם, במאה השנים האחרונות המצווה קיבלה כיוון מעשי. יתר על כן, היא קיבלה גוון כלל ישראלי. שוב אין אלו רק יחידים שחוזרים ובונים, אלא הכלל. כל דבר שהכלל עושה הוא מורכב. הכלל בנוי מצדיקים בינוניים ורשעים. לכן, יש משברים - משברים מדיניים, לאומיים, כלכליים - כי זה כלל. מתקדמים ומתרפאים לאט לאט.

מדוע זה קורה? מה ניתן לעשות? מדוע יש משברים?

רבנו הרב צבי יהודה אמר שהבעיה הינה שלא רואים את מה שרבש"ע עושה. נוהגים כעיוורים. התרופה למחלה הינה פשוט לראות מה שד' עושה איתנו, שהיינו חולים על סף המוות וקמנו לתחייה - הלא אי אפשר שלא לראות! האם קמנו לתחיה בטעות?! בשל מה שלא רואים את יד ד', זה שורש כל הבעיות. אם היינו רואים, היינו מתקרבים וחוזרים בתשובה, כל האומה הייתה חוזרת בתשובה. החטא הוא העיוורון. כיצד אדם לא רואה את הקץ המגולה? שהרי אמר ר' אבא (אמר רבנו הרב צבי יהודה: ר' אבא שלי – כלומר, מרן הרב קוק) בגמרא בסנהדרין (דף צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'". ופרש רש"י: "'מגולה מזה' - כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר". כדי לצעוד קדימה צריך רק עוד דבר אחד: לדעת שרבש"ע הוא שעושה את כל זאת. או אז, נהיה שותפים, נחזור בתשובה ונחדל מלהיות מבוזים, שהרי אנחנו חוזרים להיות אומה נורמאלית, טבעית ובריאה.

יש שאוהבים למנות רשימה של מחלות וחסרונות. כל אלו, אינן מחלות מכאן. אלו הן מחלות שהבאנו איתנו. כמו שאמר אדם למרן הרב קוק שא"י מלאה חולים ופושעים, ולכן הוא החליט לחזור לעירו דנוור שבאמריקה. מרן הרב קוק ענה: כמדומני שבעיר דנוור ישנם הרבה אנשים חולים במחלות כרוניות ומסוכנות. אמר האיש: החולים אינם תושבי העיר, אלא אנשים שבאים כי האוויר הצח מבריא. אמר מרן הרב קוק: אותו דבר, ארץ ישראל הינה ארץ מרפא למחלות רוחניות, ולכן חולים באים לכאן (עיין מלאכים כבני אם עמ' 400-401).

ברם, החלמה אינה מתרחשת ביום אחד. איזה פלא! איזה נס! האומה שהייתה על סף המוות קמה לתחייה. זה ארוך, אך מתקדמים. נופלים וקמים. "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז), רק צדיק נופל וקם, כי רשע כלל אינו נופל, יש לו מנוי על הקרשים.. העם היושב בציון הינו עם צדיק. בעם הצדיק הזה, ישנם כל מיני אנשים. העם בתור עם הוא עם צדיק, "גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיהו כו, ב). ככל שהאדם יותר נבלע בעם, הוא יותר צדיק, כשאדם לבד ללא כנס"י, הוא יכול ליפול. שהרי כבר אמר מרן הרב קוק - הצדיק הכי גדול, לא מגיע לקרסוליים של כנסת ישראל.

אמר הרב'ה מגור למרן הרב קוק: החסידים אוכלים שיריים של הרבי. כלומר, החסידים מתבטלים לרבי שלהם. למי אתם מתבטלים? ענה לו מרן הרב: אנחנו שיריים של כנסת ישראל.

צריך להיזהר כשדבקים בצדיק, כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), אבל כנסת ישראל "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ז). האמנם מום אין בך? קנה עיתון, תראה...

אלא שאנחנו אוהבים את כנסת ישראל ואומרים שבאמת "מום אין בך". רבש"ע תמיד היה מאוהב בכנסת ישראל, ובחר אותנו לו לעם. אמנם תמיד זה היה מוסתר, אבל עכשיו - זה כבר גלוי!

לכן, כל יום אנו אומרים שהקב"ה בוחר בעמו ישראל באהבה. ולאחר קריאה זו, אנו קוראים בחדווה: "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד"!

נלקח משאילת שלמה 121