שיעורי הרב שלמה אבינר

שהחיינו על ילד עם מום מולד

ש: מי שנולדה לו ילדה עם תסמונת דאון, האם יברך שהחיינו, הרי הוא עצוב?

ת: בוודאי שילד כזה יש לאהוב ככל ילד אחר ולשמוח על המתנה האלקית ולהרעיף הרבה מאוד אהבה. השאלה היא איך יבטא האדם את רגשותיו כאשר פתאום נודע לו שנולד לו ילד כזה.

כשנודע לו, הוא גם עצוב וגם שמח, לכן יברך שהחיינו וגם דיין האמת. כמו מי שנולד לו ילד ומתה אשתו, או מת אביו וקיבל ירושה, על אף שהם שני דברים שונים, ופה דבר אחד, אבל הוא מורכב משניים (ברכות ס א). כמובן אין הכוונה לדמות מום מולד למיתה, חלילה, אלא לתת דוגמא של צירוף שתי ברכות. והגרי"ש אלישיב פסק שלא יברכו כלל שהחיינו, ודיבר על מקרה שההורים רק עצובים וכלל לא שמחים, והגרח"פ שיינברג אמר לברך אם הוא שמח (קב ונקי סי' ע. ספר תורת היולדת פרק לז הערה ט). והג"ר יעקב קמנצקי אמר שיש להמנע מלעשות שלום זכר בעבור ילד שנולד עם תיסמונת דאון, וכמאמר הכתוב במשלי (כה, כ): "ושר בשירים לב רע", ועיי"ש. וכן אמירת מזל טוב שנהגו בלידת התינוק מכיון שכהיום זה ביטוי לשמחה, יש להמנע מזה (אמת ליעקב על השו"ע יו"ד רסה הערה 178).

וכידוע על בשורה רעה מברכים דיין האמת כגון שהחמיץ יינו או נשרף רכושו או מתה בהמתו (שו"ע או"ח רכב ומ"ב שם). וק"ו ילד עם תסמונת כזו, ואין זה שולל את קבלת המתנה של הקב"ה בשמחה (שו"ע שם).

אמנם כתב בביאור הלכה (סי' רכב ד"ה ילדה אשתו) שברכת ברוך דיין האמת לא נתקנה אלא על דבר שמתחלה ניתן לו ואחר כך נתקלקל או נאבד, והרי כאן מתחלה ילד בלי מום לא ניתן לו. קודם כל, יש להעיר שתנאי זה הוא חידוש של רבי דוד אבודרהם שלא נמצא בגמרא, לא בשולחן ערוך, לא בפוסקים ולא במשנה ברורה, אלא בביאור ההלכה, וכידוע מה שמובא בביאור הלכה, הוא עיון בהלכה לא בהכרח מחייב. זאת ועוד, הוא דן במי שחשק שיוולד לו בן ואשתו ילדה בת, שלא יברך דיין האמת שהרי מראש היתה בת. אך אין זה דומה שהרי ידע מראש שיש סיכוי של חמישים אחוז שתהיה בת, מה שאין כן בילד עם מום שהוא סיכוי קטן, וגם בת היא בודאי דבר מאוד משמח, מה שאין כן מום מולד מולד. יתר על כן, אנשי המדע משערים שתסמונת דאון נובעת מביצית שהיתה תקינה ובשלב מסויים של יצירתה קרתה תקלה.

ומי ששמח ולא עצוב כלל, יש לו לברך רק שהחיינו. אשריו! ירבו כמותו בישראל. בשו"ת תשובות והנהגות, הגר"מ שטרנבוך דן במה שנהגו לא לברך שהחיינו על הירושה בזמן פטירת אביו, ומביא שני טעמים: א. משום שיש פוסקים שאין מברכים אלא כשנודע לו רק עכשיו בעת הפטירה שהשאיר לו ירושה גדולה, ובדרך כלל הדבר ידוע כבר לפני הפטירה. ב. שאם כולו עטוף בצערו ואינו יכול להרגיש בתוך צערו רגשי שמחה והודאה על הירושה, אין מקום לברכה זו (ב, קמ). ובנדון דידן, הוא להיפך: לא דבר קשה שיש בו צד טוב, אלא דבר טוב שיש בו צד קשה. לטעם הראשון, ברוב המקרים ההורים יודעים מראש שיש לילד מום, לכן אין להם לברך עתה דיין האמת. וגם לטעם השני, אם הוא כולו עטוף בשמחתו ואינו יכול להרגיש בתוך שמחתו רגשי צער על המום, אין מקום לברך ברוך דין האמת.

אך המקרה המצוי הוא שיש רגשות מעורבים, ולכן יש לברך שתי הברכות.

שמא תאמרו, שהעולם לא נהגו בברכות האלה. אכן לגבי ברכת שהחיינו, כתב הרמ"א (או"ח רכג, א) שברכות אלה אינן חובה, ולכן נתפשט המנהג שרבים מקילים בהן. גם הפמ"ג (א"א סק"א) כתב שממעטים בברכות אלה. וטעם לכך כתב במג"א (שם סק"ג. ומובא במ"ב סק"ז), משום שכתוב בגמרא עירובין (מ, ב) שברכת שהחיינו היא רשות, ולכן מקילים רבים גם בשאר הברכות. ובערוך השולחן (רכב, ב) כתב הטעם משום שהרי"ף והרמב"ם השמיטו דין ברכות אלו וממילא הוא ספק ברכות ולקולא. וכן נוהגים ספרדים רבים שלא לברך ברכות אלה (עפ"י הבן איש חי פ' ראה אות ח וכה"ח סק"ו. ועיין וזאת הברכה עמ' 170 אות א), וכן חלק מקהילות האשכנזים. אמנם כתוב בפסקי תשובות (שם אות א): אך אלו הנוהגים לברך ברכות אלו, ובפרט שמרגישים שמחה בלבם, שפיר עבדי ותבוא עליהם ברכה, ואף אלו שאין נוהגים לברך, נכון שיכוונו בברכת המזון בברכת הטוב והמטיב להודות על כך, וכן בעת ברכת שהחיינו בברית מילה, ועל לידת בת על ידי אכילת פרי חדש או מלבוש חדש (ועיין שערים מצויינים בהלכה על קצשו"ע סי' נט אות א). ויש להזכיר מה שכתב הב"ח (או"ח ס' כט): "איכא לחלק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות, דברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך, אע"פ שאינו ודאי דחייב לברך, דאינו עובר על לא תשא, אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחיינו וקיימהו עד הזמן הזה".

וגם ברכת שהחיינו על ראיית חברו אחרי שלושים יום, היא גמרא מפורשת שיש לברך וכן הוא בשולחן ערוך. יש שחידשו לא לברך לכל מיני סיבות שמופיעות בגמרא ובפוסקים (עיין שו"ת שאילת שלמה ח"ג סי' פג-פד, פו). אך, באופן פשוט, מותר לברך שהחיינו. והוא הדין ברוך דיין האמת.

ורבנו הרב צבי יהודה לא נמנע מלברך את כל הברכות האלה, וכלל אותן כפשוטן בסידור עולת ראיה (ח"א עמ' שפ) בין שהחיינו והטוב והמטיב (ח"א עמ' שפ-שפב), בין ברוך דיין האמת (שם עמ' תב-תג).

וכן אני הדל השבתי בזמן שחרורו של גלעד שליט לשאלה האם לברך שהחיינו על שחרורו - הרי מחבלים משוחררים שוב ירצחו: על שחרורו - לברך שהחיינו, ועל שחרור המחבלים - דיין האמת. וכן כאשר בנו את הכביש לבית אל העוקף את רמאללה, רבנים אמרו לברך גם שהחיינו וגם דיין האמת.

אכן יש הרבה מקרים בעולם הגורמים לרגשות מעורבים, וההלכה מאפשרת לבטא אותן.

אמנם אצל רבים, לברוך דיין האמת, יש רק הקשר של מות, אך אין זה נכון כפי שהבאנו דוגמאות של החמיץ יינו, נשרף רכושו, מתה בהמתו, נעשה בעל מום, שוחחרו מחבלים, נסלל כביש עוקף, וכן יש רבנים שפסקו לברך ברוך דיין האמת למי שגורש מביתו בגוש קטיף ובמקרים דומים.

באשר לשהחיינו, ברכה זו נתקנה על בת כאשר רואה אותה בפעם הראשונה, אך על בן מברכים הטוב והמטיב, אבל זה מפני הצד הכלכלי (ביה"ל רכג ד"ה ילדה אשתו), שלא שייך כאן, לכן גם על בן עם מום מולד יברך שהחיינו בפעם הראשונה שרואה אותו על שמחת ראייתו (עיין מ"ב רכג סק"ב).

סיכום: יש להיות אנושי, להתייחס לרגשות המורכבים של ההורים ולתת להם ביטוי בדרך של ברכה, וכמובן יחד עם זה לאהוב מאוד ילד זה ולהרעיף עליו הרבה מאוד אהבה ולהודות לד' יתברך. ומעשה שנכנסו הורים עם ילד בעל תסמונת דאון אצל הגרי"י קניבסקי, הסטייפלר. הוא קם מלוא קומתו מלפני הילד ואמר: "מאושרים הינכם, הופקדה בידיכם נשמה שלא חטאה! שמחו וגילו בה"! (עלינו לשבח - שמות עמ' קנא).