שיעורי הרב שלמה אבינר

שביל הזה"ב: זהירות בדרכים

א. חכם ניכר בהילוכו

רבנו הגדול הרמב"ם כותב בהלכות דעות (ה א) שכשם שהחכם ניכר בחכמתו ובמעשיו, כך הוא ניכר בהילוכו - בדרך בה הוא הולך.

נמצאנו למדים שצורת הליכתו של האדם שייכת למידותיו הטובות. יש מצווה לאדם שתהיינה לו מידות טובות, כמו שכתוב "והלכת בדרכיו" (דברים ל טז). אפשר לקרוא לזה בשמות שונים: הליכה בדרכי ד', הידמות לד', הידבקות בד', או מידות טובות. מידות טובות עניינן שינוי האופי ולא רק שינוי ההתנהגות.

יש ספרי הלכה שמסבירים איך לעשות טוב ולהימנע מעשות רע, ויש ספרי מוסר ומידות טובות שמסבירים איך להיות טוב. כמובן, מי שהוא טוב, ממילא הוא עושה טוב. אבל יכול להיות אדם שעושה טוב והוא אינו טוב בפנימיות, אך הוא כובש את יצרו, וגם זו מדרגה. זה מתחיל בכובש את יצרו ובסוף זה נהפך לתכונה קבועה טובה אצל האדם.

לאדם יש בחירה חופשית במעשיו, זה יסוד כל התורה, כל העונשים, כל השכר, כפי שאומר הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ה) שיש לאדם בחירה חופשית אם לעשות טוב או רע. אמנם יש לאדם גם בחירה חופשית לשנות את טבעו, קודם לכבוש את טבעו ואחר כך לשנות את טבעו. זו גם מצווה, זו גם עבודת ד'.

על פי הגאון מווילנה (מובא בתחילת אבן שלמה), עיקר החיים של האדם - תיקון מידותיו. הוא אומר שאם אדם לא מתקן מידותיו - למה לו חיים, בשביל מה הוא חי. זה עיקר העבודה: להידמות לד', להידבק בד', להתענג על ד'.

הילוכו של אדם כלול במידות טובות. כמובן הרמב"ם שם אינו מדבר על נסיעה בכביש, אך הדוגמא אינה נצרכת, הכל נלמד מהליכה בדרכי ד'. כמובן שמבחן המידות הטובות הוא במצבים המסובכים. בכביש יש מצבים מסובכים, קשיים ומתחים, ואז נבחן האדם בעניין הליכתו בדרכי ד'.

ב. יציאה לדרך - ניסיון ואתגר

איך קונים את המידה הטובה הזאת של נסיעה זהירה?

כותב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ה), שקניין מידה נעשה על ידי שחוזרים עליה. כאשר אדם מתנהג כראוי פעמים רבות, בסופו של דבר זה נהפך לתכונת נפש. בהתחלה זה קשה לו, זה בגדר של כובש את יצרו, ואחר כך זה נעשה טבע, מה שנקרא החסיד המעולה. קודם הכובש את יצרו ואחר כך החסיד. הכובש את יצרו, או במילים אחרות של הרמב"ם מפרק ד' של 'שמונה פרקים': הכובש את טבעו.

אמנם הטבע הפנימי העמוק של האדם הוא להתנהג כראוי, אך בתחילה הוא צריך להתגבר, להיות כובש את יצרו. אדם לא נעשה גיבור בן רגע, במתנה, אלא עליו להתאמץ. בתחילה לגבור על יצר קטן, וכך להתקדם הלאה והלאה, להיעשות גיבור יותר ויותר.

כאשר אדם יוצא לדרך עליו לדעת שזו הזדמנות שנתן לו ריבונו של עולם לכבוש את יצרו. אין לראות זאת כמטרד אלא כניסיון ואתגר. [אתגר הוא ביטוי של חול, לעומת הביטוי ניסיון שהוא ביטוי של קודש]. כשאדם יוצא לדרך עליו לדעת שעכשיו הוא נכנס למצב של כובש יצרו, לכן מוטל עליו לא לנסוע מהר מדי, לא לעשות עקיפות מסוכנות, לא להתעצבן מאחרים וכן הלאה.

ג. מידת הזהירות

כדי ללמוד זהירות בדרכים, עלינו להתבונן במידת הזהירות בספר 'מסילת ישרים' (פרקים ב-ג-ד) ולבנות תכונת נפש שבורחת מעבירה באופן טבעי. אכן בזה אנחנו מדברים. מי שלא מציית לתמרור, עובר עבירה מן התורה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד טו), כיוון שיש סיכון. אמנם לא מוכרח שיקרה משהו בכל נסיעה, אך יכול לקרות משהו. מי שנכנס לסיכון של מוות, גם אם זה סיכון זעיר, עובר על "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

התמרורים אינם המצאה של איזו רשות בארץ, אלא תמרורים בינלאומיים שנחקרו ונבדקו לאורך שנים. לזהירות בדרכים יש להתייחס כמו אל אדם שאוכל טרף, וכמו אל אדם שמחלל שבת. צריך אותו יחס של זהירות, פחד ורעדה. איסור עבירה על תמרור הוא איסור תורה.

ד. זהירות בחיי הזולת

המצווה הגדולה ביותר שעושים היא זהירות בחיי הזולת. בכל שנה מאות אנשים נהרגים ועשרות אלפים נפצעים. הרי מי שהרג בשוגג הוא נענש, ואינו יכול לטעון שזה לא היה בכוונה. הריגה באונס היא כאשר הנהג נסע רגיל ופתאום מישהו התפרץ אל הכביש וכל מאמצי בלימת הרכב עלו בתוהו, אך חוסר זהירות נקראת שוגג, וגם השוגג נקרא בתורה רוצח. הרוצח נס לעיר המקלט. מדוע, הרי הוא לא רצה לרצוח? אלא הוא לא נזהר. ידוע לכל שנסיעה ברכב מסוכנת, ולכן מובן מאליו שיש להיזהר. הזהירות הזאת היא אהבת האדם וכבוד חיי האדם. היא רצון שהאדם יחיה ויהיה בריא. כל רגע ורגע צריכה להיות לנהג דאגה שלא לפגוע באחרים.

אגב, גם מי שהרג באונס יש לו לפשפש במעשיו ולעשות תשובה. יש תשובה של רבי חיים מצאנז אודות אדם שנסע בעגלה רתומה לשני סוסים, ופתאום נפחדו והתחילו להשתולל באין יכולת לרסנם, עד שרמסו ילד למוות. אותו אדם בכה במר נפשו וביקש לקבל תשובה וכפרה על עוונו. השיב לו רבי חיים מצאנז, שבעצם זה אונס גמור והוא פטור, אך כיוון שבאה תקלה על ידו יש לחוש שיבואו עליו ייסורים, ולכן טוב שיקבל על עצמו ייסורים כדי להקדים רפואה למכה: יתענה ארבעים יום, ובלילה לא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא יישן על כר וכסת. בתום ארבעים הימים יצום כל שבוע שני וחמישי, יתוודה ויבקש מחילה לפני המקום, וכל השנה יימנע משמחות וסעודות מרעים ועוד ועוד (שו"ת דברי חיים השמטות סי' י).

אם כן נסיעה היא מבחן תמידי של אהבת הזולת.

ה. חיים ומוות בידך

האדם נברא וניתנה בידו בחירה חופשית, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע" (דברים ל טו). באופן שטחי אנשים חושבים שטוב ורע, חיים ומוות, הם דברים שונים, הטוב יכול להיות לא נחמד, והרע יכול להיות נחמד אך הוא אסור. זה לא נכון. מלבד שהטוב הוא טוב הוא גם חיים לאדם, ומלבד שהרע הוא רע הוא מוות לאדם. לא תמיד זה נראה מיד, אך בנהיגה בכבישים רואים שכשאדם עושה רע זה יכול להביא מוות מידי כפשוטו, יכול להרוג אנשים.

לפעמים אדם אומר: מי אני הקטן והדל, מה אני כבר משפיע על העולם. זה לא נכון, לאדם יש השפעה גדולה מאוד על מה שקורה בעולם. בנהיגה בדרכים אדם יכול להכריע מי יחיה ומי ימות, מי יהיה בריא ומי ייפגע. אדם שיוצא לדרך צריך להיות חדור באחריות הגדולה על כל מעשה קטן שהוא עושה.

בכלל, אדם צריך להיות אחראי גדול בכל ימיו, בכל מה שהוא עושה, בכל דיבור שלו, ואפילו במחשבה, ונהיגה בכביש היא אכן חינוך גדול לאחריות גדולה של האדם.

ו. חסד בנהיגה

המידה הטובה הראשונה של האדם היא חסד. כן כתב הרמב"ם על מצוות "והלכת בדרכיו": "כך לימדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויים, ארך אפיים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן - להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו" (הלכות דעות א ז).

"עולם חסד יבנה" (תהילים פט ג). החסד חולץ את האדם מעצמו ועושה אותו דומה לקדוש ברוך הוא, כמבואר במהר"ל (נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים). לכן הנסיעה ברכב היא הזדמנות ואתגר לעשות חסד. אדם צריך לשמוח בכך שניתנה לו הזדמנות לעשות חסד, להיטיב לזולת בכל מיני צורות: חסד בנתינת זכות קדימה, חסד בנתינת זכות למעבר הולכי רגל, חסד בלא לצפור, להפחיד ולהפריע, חסד בלקיחת טרמפיסטים [לא תמיד חייבים], חסד בלא לעצבן נהגים אחרים, חסד בלוותר לנהגים אחרים גם אם אתה צודק. הנסיעה בדרכים היא הזדמנות עצומה לקיום המצווה מן התורה של "ואהבת לרעך כמוך".

ז. הכביש הוא המקום להחמיר

יש נטייה אנושית בלב האדם להחמיר, זה נותן לו הרגשה טובה. בעניין חומרות יש להיזהר מאוד, כמבואר ב'מסילת ישרים' (פרק כ, משקל החסידות). צריך לשקול היטב האם מה שאני מחמיר אינה חומרה שמביאה לידי קולא.

לפעמים אדם מחמיר בדברים לא חשובים, אך בדברים החשובים הוא מיקל, כדברי הווידוי שכתב רב ניסים גאון: "על מה שהחמרת הקלנו, ועל מה שהקלת החמרנו". על מה ד' החמיר? פיקוח נפש. לכן את התשוקה לחומרה צריך להשקיע ב"ונשמרתם", צריך להשקיע בנסיעה ברכב, ובשאר הדברים אין כל כך צורך להחמיר, ואולי בכלל לא להחמיר. כשנוסעים ברכב יש להחמיר את כל החומרות שבעולם, כל התמרורים, כל המהירות וכו' וכו'.

אמנם כתוב ב'מסילת ישרים' שם שבקיום הלכה כולם חייבים, ומה שאינו הלכה, מה שמעבר להלכה, שייך ליחידים, לפרושים. זה באופן כללי. אבל יש דברים בהם גם אדם פשוט יכול להחמיר. זה מוגדר בהלכה: דבר שיש בו צער, כל אדם רשאי להחמיר, ומומלץ שיחמיר. לכן בדברים של זהירות בדרכים כל אדם נקרא להחמיר ביותר, ויהיה לו תענוג מזה שהוא מחמיר.

ח. גברא ולא חפצא

צריך להתייחס אל בני אדם כאל בני אדם, כלומר, כאשר אנחנו רואים רכב נוסע, יש לזכור שבתוכו יש אדם. זו אינה קופסת ברזל על הכביש, זה לא חפץ אלא אדם. בלשון הישיבות: זה גברא ולא חפצא. ברכב יש אדם רגיש ועדין, אדם שיש לו ילדים, אבא, אמא וכן הלאה.

כמובן לא רק שם אלא בכלל יש להתבונן כך במציאות. זה לא דבר קל, ואפילו דבר בלתי אפשרי אצל ילד קטן שבאופן כללי רואה את העולם כחלק ממנו, מה שנקרא סוקרטיזם. אחר כך הוא חושב שהכל שלו, מה שנקרא נרקיסיזם. אחר כך הוא סבור שהוא מרכז העולם, מה שנקרא אגוצנטריזם, ולאט לאט הוא מתחיל להבין, בסביבות גיל עשר, שיש עוד אנשים, והאנשים האלה הם אנשים כמוהו. חולפות כעשר שנים עד שהוא מגיע לגיל ההתבגרות ומסוגל להבין דבר זה.

אבל כיון שכשרואים רכב בכביש לא רואים את האדם שבתוכו, יש סכנה לחזור אל מתחת לגיל עשר. לכן הכרחי לדעת שאדם הוא אדם. החינוך הגדול הזה נעשה במיוחד בעת הנסיעה. זכור! מי שנמצא ברכב הוא בן אדם.

ט. מאדם לפרא אדם

איך זה קורה שאדם רגיל, שקט ונורמטיבי, נכנס לרכב ופתאום הופך בן רגע לפרא אדם?

התשובה המצערת לכך היא שתמיד הוא היה פרא אדם. כל אחד מאתנו הוא גם פרא אדם וגם מלאך, יש לו נפש בהמית ונפש אלוהית, כדברי בעל התניא (פרק א), והן נלחמות זו בזו, החיה שבאדם והנפש האלוהית שבאדם, לפעמים זה גובר ולפעמים זה גובר. אדם היה נותן כל הון כדי להגיע לאחדות פנימית של אישיותו, אבל אין זה פשוט. למעשה, חוץ מיחידים עליונים, כגון אברהם אבינו, שתי הנפשות נלחמות על השלטון באדם.

כשהייתי קטן ראיתי ספר הנפשה על אדוני הולך הרגל. אדוני הולך הרגל הוא אדם עדין נפש, הולך ברחוב ואומר: שלום אדוני, שלום אדוני. לפתע הוא עוצר כי יש נמלה על המדרכה, הוא מחכה שהיא תעבור והולך הלאה. כמובן לאדוני הולך הרגל יש מכונית. הוא נכנס למכונית ופתאום מקבל פנים של אריה, מזנק אל הכביש מוכן לבלוע ולטרוף כל אחד.

לכן זכור: הכביש הוא המגרש של החיה שבאדם. ברגע שאדם נכנס לקופסת הברזל האגרסיבית הוא נהפך לחיה שבאדם. היזהר, קח זאת בחשבון מראש שהחיה שבאדם מתעוררת ועליך מוטל למשול בה.

י. מידות רעות

לנסוע מהר זו מידה רעה, ואפילו מידות רעות רבות. הרי זה לא דחוף, לא יקרה כלום אם אדם יגיע קצת יותר מאוחר, זה עניין של כמה דקות. אך הגאווה לעקוף בכביש מתעוררת, הרי לא ייתכן שהוא יעקוף אותי, לא יתכן שהוא לא ייתן לי לעקוף. וכן מתעורר הכעס, אני כועס עליו מכיוון שאינו נותן לי לעבור. וכן תאווה, אני תאב לגמוע מרחקים. וכן קנאה, הוא ייסע ואני לא?!

בקיצור, הנטייה לנסוע מהר, מעבר לתמרורים, היא, במילים פשוטות, יצר הרע. נכון, אדם נמצא עלי אדמות כדי להילחם ביצר הרע, לזכך את מידותיו ולטהרן. זו מלחמה בכל רגע, ואדם צריך לעמוד על המשמר. בחיי היום יום הוא מותקף בבת אחת מכל הכיוונים על ידי היצר הרע של הקנאה, התאווה והכבוד אשר מוציאים את האדם מן העולם (אבות ד כח), מן העולם הזה ומן העולם הבא. כאשר הוא נכנס לתוך הרכב הוא יודע שעכשיו הוא נמצא בפיתוי, במלחמה, ואם הוא יתגבר אשריו.

יא. קצין שנכנס לשדה הקרב

כאשר אדם נכנס לתוך הרכב הוא צריך להרגיש כקצין שנכנס לשדה קרב, כיוון שהכביש הוא מקום מסוכן. גם כשנכנסים לשדה קרב והכל שקט נזהרים, כי הכל מסוכן, צריך לעמוד על המשמר, אסור להירדם בשמירה, אין לדעת מהיכן יגיע האויב.

לפני כתשעים שנה אמר מרן הרב קוק שאם היה סנהדרין היה אוסר נסיעה ברכב. בזמנו הרכבים נסעו לאט ובכל זאת כך אמר, וכנראה גם אז זה היה מסוכן וכן ראה לעתיד.

האם נפסיד את הנוחות של נסיעה ברכב?! אמר מרן הרב קוק שאין דבר כזה מבחינה הלכתית שאדם ירוויח על חשבון סיכון הזולת. בפועל הסנהדרין לא אסר את הדבר, אבל אנחנו צריכים להרגיש נפשית כאילו אנחנו נכנסים לשדה קרב. לכן צריך לעמוד על המשמר, צריך לשמור תורה ולשמור על החיים. לפעמים אנשים שואלים מה האיסור: מצד התורה? מצד הסיכון? אלא זה הולך יחד, שהרי כתוב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע" (דברים ל טו) - הטוב זה החיים והרע זה המוות.

אגב, בצבא יש מעט תאונות כי מתייחסים לנסיעה כאל משימה צבאית, וחייל שעובר על חוקי התנועה נענש קשות. לכן הדבר הזה מועיל.

יב. נסיעה בטרמפ

מה יעשה אדם שעלה על טרמפ והנהג נוסע כמשוגע, נוסע במהירות מופרזת, מבצע עקיפות מסוכנות, חוצה קו לבן? האם יש להעיר לו? לא פשוט להעיר, מצוות תוכחה היא מצווה מסובכת. גם לא בטוח שהוא ישמע, וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה ב. שו"ע או"ח תרח ב הגה). הנהג גם יכול לומר בצדק: לא ביקשתי ממנו לעלות. לכן הנוסע צריך לרדת. עליו לומר: "סליחה, אנא הורד אותי אפילו באמצע הדרך". אם זה מקום מסוכן, עליו לומר לו: "אנא הורד אותי כשנגיע למקום בטוח". אם הוא שואל למה, לא צריך להטיף לו מוסר, אלא לומר לו: "אינני יכול לנסוע בתנאים כאלה, סליחה", וזהו. זה בעצמו מהווה תוכחה מסויימת.

יג. דרכים בחזקת סכנה

כשיוצאים לדרך צריך לזכור שהדרך היא מקום מסוכן. חז"ל אמרו שהדרכים בחזקת סכנה ולכן כשיוצאים לדרך אומרים תפילת הדרך, וכשחוזרים מן הדרך אומרים ברכת הגומל. זה מסוכן יותר מאשר מלחמות, ולכן צריך להילחם בכך כמו שנלחמים נגד מלחמות, עם צבא, עם אכיפה, עם משטרה, עם עונשים חמורים. זה משפיע. במקום שיש מצלמת משטרה עם אזהרה, התאונות יורדות פלאים. מי שעובר על החוקים צריך להחרים לו את הרכב לכמה שנים, להטיל עליו קנס כבד ולשלול ממנו את רשיונו לכמה שנים. אמנם זו יראת העונש, ואנחנו בעד עבודת ד' מאהבה, אבל גם יראת העונש חשובה ופועלת.

כמובן צריך גם לעורר מאהבה. כידוע, מרן הרב קוק כותב ב'מאמר הדור', שהדור שלנו הוא דור עליון אשר עניינו בתשובה מאהבה. תשובה מאהבה הכוונה זיכוך המידות, מידות טובות, אהבת ד', אהבת הבריות, תיקון פנימי. עיקר התיקון הפנימי הוא שאדם לא יהיה אלים, רוצה לנצח, כועס על אלה שעוקפים אותו, רוצה לעקוף, רוצה להיות ראשון, רוצה לנצח. הכביש הוא זירת מאבק לנצח או להפסיד. אם אני מנצח אני מרגיש טוב, ואם אני מפסיד אני עצוב ומתוסכל. אבל לנצח מה? להפסיד מה? דקה? הרי כל זה דמיונות.

צריך תשוקה פנימית לעזור, להיות טוב, לעשות חסד. כמובן גם צריך זקן ופאות, אבל העיקר הוא זיכוך הלב של האדם, שיאהב לעשות חסד. זו הזדמנות ליוצא אל דרך, ליוצא אל מסע החסד.

יד. כלל-ישראלי

את תפילת הדרך, אומרים חכמים, צריך לומר בלשון רבים, להשתתף עם הציבור, לא תוליכני אלא "תוליכנו", וכן הלאה. אדם לא יכול להיות רק פרטי, הוא צריך להיות גם כללי. גם פרטי וגם כללי. גם לחשוב על עצמו וגם לחשוב על אחרים. גזירת הגלות הגיעה כיוון שאדם היה פרטי, אגואיסט, חשב רק על עצמו, מה שהתגלגל לשנאת חינם. הגאולה בימינו הגיעה כיוון שנעשינו כלליים, חושבים גם על אחרים.

השיא של חשיבה על אחרים הוא בצבא, כאשר אדם הולך ומסתכן עבור הכלל. אבל יום יום צריך לחשוב על אחרים, להיחלץ מעצמו, לא להיות בעל גאווה. כאשר אדם נכנס אל הרכב הוא נעשה בעל גאווה, חושב שהוא מלך, שרק הוא קיים. לא ולא, צריך להיות כללי, צריך להיות מחובר אל כולם, לא לחשוב רק על עצמו אלא לחשוב על כולם.

טו. כלל-אנושי

זהירות בדרכים אינה רק עניין יהודי קדוש, אלא עניין כלל אנושי, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. זו הבינה הטבעית של האדם.

אנחנו, עם ישראל, צריכים זהירות יותר עליונה, "ועשית את הישר והטוב" (דברים ו יח), לא להפריע לאנשים, לא לעצור באמצע הכביש לומר למישהו שלום ולהפריע לאחרים, לא לצפור באמצע הכביש לומר שלום למישהו, לא לחנות במקום בו אסור לחנות וזה מפריע, לא לחנות ולתפוס שני מקומות וכו'. הכביש אינו שלך. כל זה שכל, שכל כלל אנושי וקל וחומר שכל של תורה.

אדם מבלה יותר ויותר זמן בדרכים, שעה ביום, שעתיים, שלוש. הדרך נהפכת לחלק מן החיים ממש, לא לדבר צדדי, לאמצעי. היה עדיף שהכל יהיה קרוב וזמין, אבל לא כן המציאות, אלא אדם נמצא בנסיעה שעות רבות. כמו שהשינה היא חלק מהחיים, כמו שהאכילה היא חלק מהחיים, ולהבדיל התפילה היא חלק מהחיים, כך הנסיעה היא חלק מן החיים. לכן צריך לארגן בצורה מיטבית חלק זה של החיים.