שיעורי הרב שלמה אבינר

לא ישנתי טוב הלילה. הייתי מוטרד. גם הרוח הסתננה בשריקה דרך סדקי הבית והדלתות נקשו. בסוף הצלחתי להירדם. פתאום צלצל שעון הקיר. ספרתי שתים עשרה פעימות. בה בעת הלך ונפתח חלון חדרי לרווחה, ורוח קרה חדרה פנימה. הווילון החל להיטלטל אנה ואנה, משהו משך אותי אל החלון. בחוץ, עלטה כבדה, לא ירח ולא כוכב. רק הרוח שורקת ומשמיעה מנגינה חרישית. נשענתי על אדן החלון. לבסוף, אור הירח הצליח להבליח מבעד לעבים, ומשחק של אורות וצללים החל באוויר עמוס הערפלים. אימצתי את עיני, והנה הופיעה לאיטה דמות מן המחשכים.

היתה זו אשה גבוהה, תמירה, אצילית, רגישה, כולה יראת שמים, עדינה, צנועה, עם שמלה ארוכה שחורה ורחבה שצווארון לבן גבוה כיסה את צווארה. לראשה שביס שחור ללא שום קישוט, שהסתיר כל שערותיה מלבד בודדות שבצבצו על פדחתה.

פתאום, שפתיה נעו ונשמע קול עמוק שבעמוקים:

"רחל אני".

"רחל אמנו!" אמרתי כשפחד אוחזני.

"כן רחל. באתי לומר לכם כי השפלתוני, רמסתוני, ביזיתוני", אמרה כשדמעות זולגות מעיניה.

"במה?" שאלתי.

"אני הייתי אתכם בכל גלויותיכם. למענכם נקברתי על אם הדרך, ולא עם יעקב אישי אהובי הצדיק. לבדי הייתי בקברי. כאשר גליתם אחרי החורבן הראשון, שיירות שיירות של גברים, נשים וטף, שבורים מרודים וסובלים מהתעללויות האויב, יצאתי מקברי ובכיתי, ביקשתי עליכם רחמים. 'קול ברמה נשמע... רחל מבכה על בניה'. וריבונו של עולם השיב לי: 'יש שכר לפעולתך... ושבו בנים לגבולם'."

"כן אני זוכר" אמרתי, "אלו פסוקים בירמיהו (לא יד-טו-טז). רש"י מדבר על זה (בפירושו לבראשית מח ז)". רק אז שמתי לב שהדמות המופלאה הניצבת מולי מחזיקה בידה ספר. במאמץ רב הצלחתי להבחין בכתוב על הכריכה: "חומש עם רש"י".

"אני הייתי אתכם לכל אורך גלויותיכם" המשיכה רחל אמנו, "אני הייתי הכוח האלהי הפועל בתוככם, שבזכותו החזקתם מעמד גם במצבים הנוראים ביותר. אני הפחתי בכם תקווה מתמדת שלאחר כל הצרות וכל השמדות, הריגת הגוף ושרפת הנשמה, תחזרו למקומכם: 'ושבו בנים לגבולם'."

"הא כיצד?" שאלתי.

"אני רחל, אני רועה הצאן, אני השכינה, אני שומרת עליכם מפני סכנות רוחניות למען תשרדו, על מנת לחזור הביתה. אני המחזיקה אתכם לכל אורך הדרך עד סופה. ארוכה היא הדרך וקשה, אך לעולם אני אתכם. יחד אתכם אני סובלת. יחד אתכם אני בגלותכם" (נצח ישראל למהר"ל סוף פרק א).

"כן" אמרתי, כשאני מתנשם בכבדות.

"ועתה הגעתם לסוף הדרך. 'ושבו בנים לגבולם', ברוך ד', 'יש שכר לפעולתך'. חשבתי, שעתה יוכל להתקיים: 'מנעי קולך מבכי'. אך לא כן".

"למה לא?" שאלתי בחרדה עצומה.

"כי את ארצי אתם חותכים בסכין ורוצים לתת חבלים ממנה לבן דודי הרשע ישמעאל. אין זו ארצו! כי את בנַי אתם רוצים לגרש מארצי. בנַי היקרים היושבים שם במסירות נפש, שאויבים רשעים אכזריים מכים בהם ללא הרף, והם נהרגים, נפצעים, ילדיהם קטועי איברים, ואתם, לא זו בלבד שאינכם מגינים עליהם בצבאכם אלא אדרבא, עוד רוצים לגרשם". פרץ אדיר של דמעות החל לשטוף את פניה ולזרום ארצה.

חשתי שכוחי עוזב אותי, שאני על סף עילפון, ובקושי רב החזקתי באדן החלון. לא ידעתי מה להשיב. רחל אמנו המשיכה:

"תמיד שתקתי. שתקתי כאשר אבי רימה אותי יום יום והעביר לאחותי את המתנות שיעקב אהובי היה שולח לי. אמרתי לריבונו של עולם: גלוי וידוע לפניך שכל העבודה שעבד יעקב עבדך את אבי, לא עבד אלא בשבילי, ובכל זאת כאשר אבי הוציא אותי מן האפיריון והכניס את אחותי במקומי, שתקתי, ולא די בכך אלא מסרתי את הסימנים לאחותי. אמר לי הקדוש ברוך הוא: 'בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל על מקומן' (רש"י ירמיה לא יד)".

"ומה קרה?" שאלתי.

"ד' דיבר אמת, הבטיח ומקיים עתה: 'מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ד' ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאום ד' ושבו בנים לגבולם' (ירמיהו לא טו-טז). התחלתי לשמוח אבל אתם קלקלתם הכל".

"למה?" שאלתי בחרדה.

"כי אתם עצמכם הפכתם אויבים. לכל אורך הגלות, אויבים הכו בכם וגירשו אתכם, הצבא שלהם התעלל בכם. עכשיו בחסדי ד' יש לכם צבא, אבל אתם משתמשים בו כדי להכות את בנַי ולגרשם. שכחתם שאתם אחים?!"

"וכי מה עלינו לעשות?", המשכתי לשאול. "לזכור תמיד את דברי כהן משוח המלחמה: שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם ולא על אחיכם. לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין" (משנה סוטה ח ).

"זה מה שעלינו לעשות: להשתמש בצבאנו נגד אויבינו ולא נגד אחינו" אמרתי.

"כן! מלחמה על אויביכם ולא על אחיכם", אמרה. חיוך אצילי התפשט עתה על כל פניה ודמותה נעלמה לאטה בתוך הערפלים.

==

==