שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

רועה אחד או כמה רועים - הציונות הדתית (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר


(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

רועה אחד או כמה רועים

[מ"מקור ראשון"]


שאלה: האם לנו, הציונות הדתית, יש רועה אחד כמו אצל החרדים או כמה רועים?


תשובה: יש כמה רועים. כולם אהובים. פעם יכולנו לומר שיש לנו רועה אחד: מרן הרב קוק, ואחריו רבנו הרב צבי יהודה, אך עתה יש לנו כמה רועים.

אולם כאשר אנו אומרים 'רועה', יש שאלה מקדימה לברר, על אלו נאות דשא הוא רועה את הצאן ולאן הוא מוביל את הצאן. ואם רועה אינו יודע לאן לשים פעמיו, עליו להסתכל על הצאן: אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן. כידוע, "עקבי הצאן" הוא שם ספר של מרן הרב קוק, שבו הרועה מסביר את תכונות הצאן ומתוך כך, כיצד להוביל אותו.

אם כן, לאן הולך הצאן? התשובה פשוטה: אנו קמים לתחייה. איננו מתעלמים מכל המגרעות שיש בחיינו הציבוריים, כותב מרן הרב קוק בספרו אורות, אך גם אחרי כל אלה, חייבים אנו להודות שאנו נולדים מחדש בתור עם, עם בארצו ובמדינתו.

וכאן מופיע תפקיד הרועה: אנו צריכים אנשי משק ואנשי נשק, ולא פחות מזה אנו צריכים אנשי אמונה ואנשי רוח. זהו תפקידו של הרועה: להזריק נשמה לתוך תחיית האומה, או ליתר דיוק לגלות את הנשמה שבתחיית האומה.

בנידון זה היו למרן הרב קוק ארבע מחשבות מי יעשה זאת:

א. החרדים. ודאי החרדים, שמסורים לתורה ולמצוות, ליראת שמים ולמידות טובות, אמורים להיות המנהיגים הרוחניים הטבעיים של תחיית האומה. אך כידוע תופעה זו לא קרתה. מדוע? אין כאן המקום לנתח, די לנו לקבל את העובדה, שהחרדים לא התעניינו בתחיית האומה בארצה.

ב. המזרחי. לכאורה המזרחי תפור בדיוק בשביל זה. הרי הוא חרט על דגלו: עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל. אך כאן הופיעה בעיה, כותב מרן הרב קוק באגרותיו: המזרחי הוא פשרן – גם פשרן בתורה גם פשרן בארץ ישראל. כיוון שהוא פשרן בתורה, אין החרדים נמשכים אחריו, וכיוון שהוא פשרן בארץ ישראל אין הציונים נמשכים אחריו. אך בל ניכשל בהוצאת שם רע, הפשרנות הזאת לאו דווקא נובעת מחולשה, אלא מתוך חשבון של אחריות לאומית, שכדי לאסוף רבים רבים תחת אותה מטריה אין להיות חד מדי, אלא יש לעגל פינות. ושוב, לא כאן המקום לדון בזה, די לנו בעובדה שבפועל, לא מילא המזרחי תפקיד של הנהגת האומה.

ג. דגל ירושלים. לכן מרן הרב קוק הגה רעיון להקים תנועה חדשה שתאגד בתוכה חרדים הקשורים לעניין תחיית האומה. הרי יהיו חרדים, לכן הציבור של יראי שמים ייתן בהם אמון, וכיוון שיהיו מסורים לתחיית האומה, גם הציונים והלאומיים והבונים יקבלו מהם נשמה רוחנית עליונה. כמובן, לא ביום אחד אלא בתהליך ארוך. אך גם תכנית זו לא צלחה. ושוב לא נדון כאן למה, אם כי זה חשוב מאד, אלא שאנו רוצים להתקדם בניתוח.

ד. מרכז הרב. הרעיון הרביעי שהצליח הוא ישיבת מרכז הרב, הישיבה המרכזית העולמית. הישיבה עצמה עברה שינויים ותמורות, אך היא פונה אל צעירים הקשורים בלב ונפש לתחיית האומה, לבניין האומה בארצה, לצבא ולמדינה, ומגדלת אותם בתורה עד שנעשים תלמידי חכמים גדולים. מרן הרב קוק ורבנו הרב צבי יהודה, חזו את המהלך הנכון, ומן הישיבה אשר היתה בראשיתה מצער, נולדו ישיבות רבות המפוזרות בכל מלוא רוחב הארץ, ישיבה ישיבה עם הגוון המיוחד שבה. מתוך כך צמחו מאות ואלפים ועשרות אלפים תלמידי חכמים גדולים המפארים את האומה ומשמשים לה הנהגה רוחנית. וכמובן גם תלמידות חכמות רבות.

בוודאי, כאשר אנו אומרים מנהיג, איננו מתכוונים לדיקטטור שכולם עומדים דום לפניו, אלא למי שמגלה לאיטו את כל הכוחות הגנוזים באומה, וגם מובן מאליו שכמו בכל תהליך אנושי ייתכנו עליות וירידות.

אך מה שאמרנו שמתוך ישיבת מרכז הרב נולדו עשרות עשרות ישיבות בגוונים שונים, הנה כל המביט אליהם, לא מתוך סערת רוח אלא מתוך שלווה שכלית, חייב להודות שאין הבדלים גדולים בין כל בנותיה של ישיבת האם. המפריד הוא קטן לעומת המשותף: תחיית האומה בארצה על פי תורתה.

נכון שהבדלים קטנים אלו גוררים ויכוחים גדולים, אך זה טיבו של עולם הרוח שהוא תוסס. זה גם הרושם שנוצר כאשר אדם לומד גמרא והלכה, נדמה לו שהוא טובע בים גלים זועפים של מחלוקות אין-ספור, אך לאמיתו של דבר, על 99% כולם מסכימים, ועל אחוז אחד יש מלחמת עולם.

עצם מציאותם של גוונים אינה צריכה להטריד אותנו, העיקר שכולם יכבדו את כולם. חילוקי דעות – כן. חילוקי לבבות – לא. זה טבעי שיש חילוקי דעות, תמיד היו ותמיד יהיו. גם כשתקום סנהדרין ותהיה הלכה אחת, אין זה אומר שתהיה רק דעה אחת, אלא שמתוך ריבוי הדעות, תהיה הכרעה הלכתית אחת, שגם יכולה להתהפך במהלך הזמנים, כמבואר בפרק ראשון של משנה עדויות. זהו הטרקלין המיוחל: הלכה אחת. אך בינתיים, אנו בפרוזדור, שבו נדרש מאתנו לכבד זה את זה. לא להסכים, אלא לכבד. לא לבזות, לא להשתמש בתארי גנאי, לא למדר, לא להגדיר ככת וכן הלאה. הרי אין המטרה מקדשת את האמצעים, הרי אין עושים מצוה על ידי עבירה, וגם עבור המטרה הגדולה של ניצחון הדעה, אין לבזות אף אדם, קל וחומר תלמיד חכם, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, לבזותו בתקשורת בראש חוצות. לא זה הפרוזדור שדרכו נגיע לטרקלין.

אכן, בין הרבנים המפוזרים של הישיבה המרכזית יש גוונים רבים: פתוחים יותר וסגורים יותר, מחבבים יותר את החול או פחות, מתעניינים בתרבות או נמנעים, מסורים יותר למדינה ולצבא או פחות מסורים, בוערים למען הארץ או רק חמים, וכך הלאה, הבדלים מהבדלים שונים.

לעת כזאת יש לזכור שאי אפשר לאחד בחוזק יד ולכפות דעות. הרי לא מדובר כאן בפרטים קטנים שלפעמים יש מקום לוותר למען האחדות והשלום, אלא בהבדלי שיטות שפעמים רבות גם נעוצות בכל עוצמת החיים של אותו תלמיד חכם, שבנפשו הוא הדבר, ובזה הוא רואה את שליחותו.

לכן יש גם ברכה בכך שכל שתיל תופס מרחק מהשתילים האחרים, כמשל מרן הרב קוק (אורות הקודש א טו), שלא יגנבו זה מזה אוויר ושמש ומים, אלא כל שתיל יוכל להתפתח בכל מלוא חופשו. וכאשר הוא יגדל ויתעצם, אז כל השתילים יתחברו יחד ותופיע הערוגה בכל מלוא שלמותה.

אכן כל שיטה צריכה להתברר ולהתחזק בתוך עצמה, כי סוף סוף שאלה חדשה עומדת כאן לפנינו: תחיית האומה. ודאי זהו נושא ישן מכל ישן, אך לנו הוא חדש מכל חדש. וכן נהגו התנאים הראשונים שכל אחד התעמק בכל כוחו בדברי רבו, כדי להעביר אותם נחלה לדורי דורות, ולא התעסק בהשוואה של שיטת רבו לשיטות אחרות, מתוך קושיא ותירוץ. אלא זו שליחותו - להעמיק ולהבין ולברר ולחזק את דברי רבו. רק דורות מאוחרים יותר עסקו במלאכת ההשוואה וההאחדה, אחרי שכל שיטה התבצרה יפה יפה, כמובא בדברי רש"י (נידה ח ב למטה).

זה הכלל, לטפח כל אחד את גינתו, בלא לדרוך על גינת חברו וסוף הפרדס הגדול לבוא.

אגב, לא ברור שאצל החרדים יש רק רועה אחד. ובכלל כל החלוקה הציבורית הזאת בין חרדים וציונים דתיים, אין לה מקום. יש רק תורה אחת. ובכלל גם החלוקה הציבורית בין חילוניים ודתיים, אין לה מקום, אנו עם אחד. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.


  • פורסם בשאילת שלמה 323