שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

רבנים ופוליטיקה 2

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

רבנים ופוליטיקה

[הרב שלמה אבינר]


שאלה: האם זה תקין שרבנים עוסקים בפוליטיקה? שמא תפקידם הוא לעסוק בתורה, ברוממות הפרט בחייו הפרטיים, מה שכמובן יביא ברכה גדולה לאומה. אך אין לו לרב לעסוק בעניינים ציבוריים כלליים. וקל וחומר שאין לו לעסוק בשאלות ציבוריות כבדות השנויות במחלוקת כאשר הוא מקבל משכורתו מהמדינה.


תשובה: אכן קיימת שיטה כזאת הטוענת: תנו לקיסר את אשר לקיסר ותנו לאלהים את אשר לאלהים. השלטון יעסוק בענייני מדינה ועולם הזה, ואנשי הדת יעסקו בענייני נשמה ועולם הבא. זו השיטה הנוצרית הידועה, אותה אמירה של אותו האיש לחכמינו הפרושים.

הבעיה היא שבינתיים אנו חיים בעולם הזה, בחיי הציבור והמדינה וגם מתכוננים להישאר בו זמן רב, כמה שד' ייתן לנו בחסדו.

הבעיה היא שדווקא מתוך מה שקורה בעולם הזה, אנו מגיעים לעולם הבא (מסילת ישרים פרק א).

הבעיה היא שהאידיאל שלנו הוא לא רק שמים אלא גם ארץ, בעקבות אברהם אבינו שנצטווה: "לך לך אל ארצך". וכן משה רבינו נצטווה על ידי ריבונו של עולם: "רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם. ראה נתתי לפניכם את הארץ". וזה ענייניה המיוחד של תורתנו: לא רק תורת הפרט, אלא תורת הכלל, או ליתר דיוק: תורת הכלל ותורת הפרט. או מדויק עוד יותר: תורת הפרט מתוך הכלל.

כי מהי פוליטיקה? מילה יוונית אשר פירושה: הנהגת העיר. ובמובן רחב: הנהגת האומה, המדינה. ולכן לא רק שמותר לרבנים לעסוק בזה אלא הם חייבים. להם אחריות רוחנית לא רק על הפרט אלא גם על הכלל.

כמובן לא מדובר כאן בפרטי הסדרים הפוליטיים, בטכניקה הפוליטית, אלא בפילוסופיה הפוליטית. משל למה הדבר דומה? רב אינו עוסק ברפואה אלא באתיקה רפואית; אינו כלכלן, אבל עוסק במוסר כלכלי; אינו קצין קרבי אבל מגדיר את טוהר הנשק.

וכן הוא עוסק בפוליטיקה במובן של הנהגת האומה והמדינה – דבר שהוא עניינם של אנשי הרוח. כי העסקן הפוליטי ואיש המנגנון הוא בעל מבט צר, אין לו כלים לפתרונן של שאלות כלליות שהן הסטוריות, מוסריות ורוחניות. אלא אלה נמצאות בידי תלמידי החכמים.

לשם כך יש להכיר את העובדות ואת הבעיות, להכיר את המוסדות, להיות בעל שיפוט ערכי, לחשוף תהליכים הסטוריים. בשתי מילים: להיות פדגוג האומה.

כמובן, גם הטכנאים הפוליטיים חייבים להיות אנשים נקיים העוסקים בצרכי ציבור באמונה – ולא טבועים בטיט עמוק של קומבינות ותחכומים לא מוסריים. אך גם כאשר יהיו משרתי ציבור נאמנים, לא יוכלו להתרומם למגמה העליונה של עיצוב החברה, כפי שמבין זאת תלמיד חכם, אותו אדם מופלא שאפשר להגדירו כאידיאליסט-ריאליסט. לכן תמיד אנשי רוח עסקו בפוליטיקה, החל מהנביאים ועד החכמים, כלומר עליהם להכיר היטב את המציאות, לקבוע את היעד, ולהתוות נתיבים. או במילה אחת: חינוך האומה.

ומכאן תשובה לשאלה: מה על הרבנים שמקבלים משכורת מהמדינה לעשות, אם חלילה מוסדות המדינה יצוו עליהם לשתוק בעניינים פוליטיים?

פשוט מאוד. הם ימשיכו לדבר, כמו שנהגו נביאינו, וכן חכמינו לאורך כל הדורות, אפילו בגלות.

מעשה ברבי מנשה מאיליא שביטא ביקורת חריפה נגד השלטון הרוסי ביחס לגזרת הקנטוניסטים (ילדים יהודים בני עשר שגויסו לצבא ל-25 שנה במסגרת תכנית הרוסיפיקציה של הצאר). אמרו לו מנהיגי הקהילה, שבהיותו רב רשמי של הקהילה המקבל משכורת, אסור לו להתבטא בנדון. השיב אותו תלמיד חכם גדול, תלמידו-חברו של הגאון מווילנא: אם כן, ברגע זה התפטרתי, כבר איני רב רשמי שלכם, איני רוצה משכורת, ואני אגיד כל מה שאני רוצה וחייב.

וכך ינהגו רבנינו עתה. וזה גם מאד הגיוני והכרחי. כי השפעתו של רב אינה תלויה במינויו הרשמי. הרי הוא אינו כופה דבר על אף אחד, אלא רק מלמד תורה ומשפיע על המוחות ועל הלבבות של הרוצים בכך. אם כן, התפטרותו אין פירושה שיחדל מלדבר ולהשפיע אלא שיחדל מלקבל כסף על כך. יוצא שאם יסכים לשתוק תמורת כסף, הרי אינו משונאי בצע, וזה כבר פגם מהותי. ובכך כמובן הוא יאבד את אמון הציבור, שיראה את מנהיגיו הרוחניים מסננים את דבריהם במסננת של כסף.

ולכן, אם יתקיים חלום בלהות שיאסרו על רבנים לדבר בענייני הכלל, לא תיוותר להם ברירה אלא להתפטר, ויתפרנסו מעבודות אחרות, ויוכלו לומר דבריהם ברוח חופשית.

כמובן, יתכן שיש רב שלא ידבר בעניינים ציבוריים, כי אינו מבין בהם, ובוודאי הוא צודק, שהרי אינו מבין.

חבל שאינו מבין, כיוון שזה שייך לחובתו.

וכן יתכן רב שידבר ויטעה. אכן בכל נושא יש ללמוד הרבה, אך אין זה מפקיע אותו מחובתו ללמוד ולהבין.

גם יתכן שלא יבחין בגבולות הגזרה בין פוליטיקה לטכניקה פוליטית, וגם זו טעות.

אך כללית ודאי הוא מחויב לעסוק בפוליטיקה. וזאת, לא על אף שהוא מקבל משכורת מהמדינה, אלא דווקא העובדה שהוא מקבל משכורת מעצימה את חובתו לדאוג למדינה.

אנו מכירים היטב היטב את השיטה הזאת שאין לדת להתערב בענייני המדינה, ומתנערת מאחריותה לתקן את העוולות. אז ייאמר עליה: "הדת היא אנחת הבריה העסוקה. היא נשמת עולם בלי לב... הדת היא אופיום להמונים" (קרל מרכס). לדעתו, "מטרת הדת היא להרדים את התודעה הפוליטית של העם, לתאר לפניו עולם דמיוני מעבר לאושר שיכול להימצא כאן, כלומר, להרגיל את האדם לעולם בלי נשמה".

אבל לא כן אצלנו. כאשר נשאל רבנו הרב צבי יהודה אם זה יפה שרבנים מתערבים בפוליטיקה, הוא השיב: "זה יפה מאוד! על פי תורה הם מחויבים להתערב. אם לא כן, הם בוגדים. כתוב בתורה 'לא תגורו'." (פתיחת הספר 'במערכה הציבורית').

ופעם אחרת שטענו לפניו שעקב דבריו התעורר פולמוס בציבור ושאין לרבנים לעסוק בפוליטיקה השיב:

"אינני מבקש רשות של אף אחד. מה שהוא צדק ואמת, אני מחויב להודיע ולפרסם על פי תורה. הפוליטיקה של כלל ישראל היא תורה, היא קדושה."