שיעורי הרב שלמה אבינר

רבנים אינם רופאים

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: ראיתי ספר שכתב רב, עם כל מיני הדרכות רפואיות. האם זה מחייב? האם מקור ידיעותיו הוא מן השמים? ובכלל, אם יש לי בעיה רפואיות, האם לפנות לרב או לרופא או שמא לשניהם?

תשובה: אכן שאלה ישנה היא זו. שהרי בגמרא מצאנו הדרכות רפואיות רבות (כגון גטין סח). כמובן איננו מדברים כאן על פסיקה הלכתית שיש לה שייכות לענייני רפואה כגון הלכות טריפות, נידה או מילה, שבוודאי היא נצחית ואינה תלויה בדעות של רופאים בכל דור ודור. למשל, הרמב"ם מציין שאם התורה התירה בהמה שיש לה פציעה מסוימת, כך הוא הדין "אפילו נודע לנו בדרך הרפואה שאין סופה לחיות" (הלכות שחיטה י יב ועיין הרשב"א משמרת הבית בית ד שער א), אלא אנו מדברים על אדם חולה שזקוק לתרופה.

השאלה איך להתייחס לתרופות המוזכרות בגמרא התעוררה כבר בדור שלאחר מכן, אצל הגאונים תלמידי האמוראים, והם כתבו: "צריכים אנו לומר לכם שהרבנים אינם רופאים אלא מילים בעלמא שהם ראו בימיהם ביחס לחולים, אותם הם אמרו, והם אינם דברי מצוה, ולכן אל תסמכו על תרופות, ואין אדם שעושה מאומה מהם טרם בדק אותם וידע מפי רופאים בקיאים שאותו דבר אינו מזיק ולא תבוא נפשו לידי סכנה. כך לימדו אותנו ואמרו לנו האבות והסבים שלנו לא לעשות כלום מן התרופות האלה מלבד ה'קיבלא' [סוג ריפוי] שאין בו נזק וכל הדברים האלו לא היינו צריכים לפרש ולגלות לכם טעמם אלא בגלל שראינו שנושא זה עמוק מדי עבורכם" (אוצר הגאונים גיטין סח תרגום).

נמצאנו למדים כמה דברים חשובים: א. רבנים אינם רופאים. ב. ידיעות רפואיות שבגמרא מקורן מרפואת הגויים הנפוצה באותה תקופה. ג. דברי חכמים בענייני רפואה אינם בגדר מצוה. ד. אסור להשתמש בשום תרופה של חכמים בלא לוודא קודם אצל רופאים בקיאים שאין בה נזק. ה. אלו דברים שקיבלנו במסורת מהחכמים עצמם שכתבו על עניינים רפואיים בגמרא.

יש עוד בעיה ברפואה התלמודית, שאין לנו אפשרות לזהות בדיוק את התרופות והטיפולים שהם מציינים, מבחינה איכותית וכמותית (שו"ת חוות יאיר סימן רלד). אך כרגע אנו עוסקים בעיקרון שרבנים אינם רופאים. אגב, גם רופאים אינם רבנים ואל להם להביע את דעתם על עניינים מוסרים ורוחניים. הרמב"ם התייחס בהערצה עצומה לרופא גלינוס, ראה בו גדול הרופאים והסמכות המכרעת במקצוע, כפי שרואים בכתביו הרפואיים (ארבעה כרכים בהוצאת מוסד הרב קוק, בתרגום מערבית). יחד עם זאת לא תמיד הוא הסכים עם גלינוס והיה חלוק עליו בתחומים רבים (פרקי משה, כתבים רפואיים חלק ב פרק כה). אך כאשר העיז גלינוס לדמות את עצמו למשה רבנו, ואפילו לראות את עצמו גדול ממשה רבנו, כתב עליו הרמב"ם: "גלינוס הוא הסכל באמת" (שם עמ' 372).

גם ביחס למדעים אחרים כותב הרמב"ם שהידיעות המדעיות של חכמינו באו להם מחכמי אומות העולם כגון באסטרונומיה, והצודק הוא מי שמביא הוכחה לדבריו (מורה נבוכים ב ח). כך הוא כותב ביחס לחשבונותיו האסטרונומיים הקשורים לקידוש החודש: "היא חכמת התקופות והגימטריות שחברו בה חכמי יוון ספרים הרבה והם הנמצאים עכשיו בידי החכמים. אבל הספרים שחיברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר לא הגיעו אלינו. ומאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הן שאין בהם דופי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששים למחבר בין שחיברו אותם נביאים בין שחיברו אותם גויים שכל דבר שנתגלה טעמו ונתוודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי אין סומכים על זה האיש שסמכו או למדו אלא על הראיה שנתגלתה ועל הטעם שנודע" (הלכות קידוש החודש יז כד מהדורת הרב פרנקל). העיקר שמוכיחים את הדברים כראוי.

וכך כותב רבי אברהם בן הרמב"ם: "לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלמות תכונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריה בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד בדעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, ולהאמין אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה שתכלית חכמתה בידם, ולהם נמסרה להורותם לבני אדם בעניין שנאמר: על פי התורה אשר יורוך" (מאמר על אודות דרשות חז"ל לרבי אברהם בן הרמב"ם, נדפס בתחילת "עין יעקב" עמ' 14 ד"ה דע כי אתה חייב לדעת). סיכום: חכמינו ענקיים בתורה, אך אין זה מחייב אותנו להאמין למה שהם אומרים בענייני מדע ורפואה.

לכן מי שחולה ילך לרופא ולא לרב. למשל, בשולחן ערוך מוזכרת "אבן תקומה" המצילה נשים מהפלה (שו"ע או"ח שג כד) ואמר על זה הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך שדבר זה נאמר בימיהם שזה כל מה שהיה להם, אבל בימינו יש לילך לרופאים (מעדני שלמה מועדים עמ' קמח).

ברור שבכל שאלה הלכתית, מוסרית ורוחנית יש לפנות לרב. למשל כמה ילדים ללדת, על זה יש לשאול רב, אך איזו תרופה לקחת ואיזה טיפול לעשות, על כך יש לשאול רופא.

יש גם רבנים שבמשך שנים צברו ניסיון רב מרוב שאלות בענייני רפואה והם יכולים להמליץ לפונים אליהם לאיזה רופא כדאי להם לגשת, אך אין זו ידיעה שהם קיבלו מהתלמוד או מרוח הקודש אלא כאמור מרוב ניסיון. כמו כן יתכן רופא שהוא עצמו תלמיד חכם, אך את מומחיותו ברפואה הוא לא למד בגמרא אלא בבית ספר לרפואה, והוא מורה לחולה מה לעשות לא כתלמיד חכם אלא כרופא.

וד' ירפא את כל חולי עמו ישראל במהרה.