שיעורי הרב שלמה אבינר

צפוף בישיבה. צפוף בבית המדרש, צפוף בפנימיות, צפוף במלגות, הכל צפוף. כל הזמן מנסים לקנות או לשכור עוד פנימיות ולא הולך. מנסים להשיג בית מדרש עוד יותר גדול, ולא הולך. כל זה עבודה של שנים על גבי שנים. בקיצור: אם לא יהיה נס, זה יקח הרבה זמן עד שנוכל לסדר את הכל. בינתיים – הכל צפוף.

עבודת ד' שלנו עתה היא להיות כאן בצפיפות, כמו שכתוב: "אף פעם לא אמר אדם צר לי המקום בירושלים" (אבות ה ז). צפוף – יש שישנים על מזרונים על הריצפה. אנחנו התרגלנו להיות מפונקים, אבל פעם כך היה בכל הישיבות. בעבר בכלל לא היו פנימיות. אנשים היו ישנים בבית המדרש על הספסלים. אבל לא היו ספסלים לכולם. אז איפה ישנו האחרים? בבתי כנסת בסביבה. התלמידים החשובים היו ישנים על הספסלים בבית המדרש, והפחות חשובים היו ישנים על הספסלים בבתי כנסת בסביבה. הישיבות גם לא האכילו את התלמידים שלהם. לא היה חדר אוכל. כל אחד היה משיג לעצמו איזה לחם יבש ומזה היה אוכל. בישיבה של רבי יהודה בר אילעי היו שישה תלמידים מתכסים בבגד אחד (סנהדרין כ א). בחורף היה להם קר והיתה שמיכה לשישה, וכך למדו. כשלא קיבלו אות הלל הזקן לישיבה, היה מקשיב על הגג דרך החלון (יומא לה ב).

אנחנו יודעים שאם מקבלים תלמידים חדשים זה מצופף את הישנים. אבל מה נעשה? אי אפשר שלא נקבל אנשים, תלמידים רוצים ללמוד. אז יהיה צפוף. כשאני למדתי בישיבה – בישיבת מרכז הרב – היו מזרונים תחת המיטות, מזרונים על הריצפה. לא היה מקום בשבילי, אז ישנתי על ספה של איזה אברך. לפעמים תלמיד בישיבתנו הולך לצבא, ושואלים האם מישהו יכול לשבת במקומו. ודאי אי אפשר לשמור פה מקומות ריקים. יש תלמידים שאין להם מקום קבוע בכלל. הם נודדים כמו במדבר. מה אפשר לעשות? לא לקחת ללב. כל זה לא אמור להפריע ללימוד. בקיצור: "לא אמר אדם צר לי המקום בירושלים". על הר הבית עלו יותר משישים ריבוא, כמיליון או שני מיליון. 

אנו יודעים זאת מפני שפעם נציג הרומאים, רצה לדעת כמה היו נאספים מבני ישראל וביקש מהכהן הגדול שימנה את מספר הפסחים. כמובן, הוא לא שאל מפני שהיה מעוניין בקרבן פסח, אלא מפני שהוא פחד מהיהודים ורצה לדעת את מספרם. הגמרא מספרת שנמצאו שם שישים ריבוא זוגי כליות, ואין לך כל פסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם (פסחים סד ב). אם כן – כמו שאמרנו מליון, או שני מיליון. איך הצליחו? צפוף.