שיעורי הרב שלמה אבינר

קיום מצוות כבסיס להקרבת קרבן

בהפטרה של פרשת צו ירמיהו הנביא מוכיח את בני ישראל ואומר להם (ירמיה פרק ז): "כה אמר ד' צבאות אלהי ישראל, עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר". כלומר, חבל על העולות שאתם מקריבים כליל (שנשרפים לגמרי), עדיף היה שתקריבו זבחים ותאכלו את בשר הקרבן, שהרי העולות אינם מקובלות לפני ד', אז לפחות שיאכלו אותם (ע"פ רש"י שם). ממשיך הנביא בתוכחתו: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח".

כיצד הנביא יכול לומר שד' לא ציווה על כך, הרי חלק מספר שמות ורוב ספר ויקרא עוסקים אך ורק בקרבנות?

המגיד מדובנא מסביר זאת על ידי משל: אמר שר אחד לאדריכל: אנא תבנה לי בית יפה, אך חשובים לי מאוד החלונות, אני רוצה שיהיה חלון פתוח אל ההרים, אל המרחב והנוף, חלון גדול ויפה. לאחר זמן מה הוא מגיע, ואינו רואה את הבית. כאשר הוא שואל את האדריכל היכן הבית, הוא עונה לו שהבית מונח על הרצפה כאשר הוא מצביע על הקרקע עליה מונחת חלון גדול. צעק עליו השר: מה שווה החלון המונח על הרצפה?! אני מעוניין בבית שבתוכו יש חלון! ענה לו האדריכל: אך הדגשת רבות את חשיבות החלון וגדלו, חשבתי שהבית הוא זניח והעיקר הוא החלון. השיב לו השר: כאשר אין בית, גם החלון אינו שווה כלום.

כך גם כאן, התורה איננה מתחילה מהקרבת קרבנות. הקרבנות אמנם הם שיא עבודת ד', אך השיא מגיע רק לאחר שהאדם מקיים את הבסיס. לאחר שהאדם לומד תורה, מקיים מצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום, מטפס מעלה מעלה במדרגות הקדושה ורק אז הוא יכול להקריב קרבן. אך ד' לא ציווה להקריב קרבנות לחוד, הקרבת קרבן ללא הבסיס אינה עבודת ד', אדרבא, דבר זה מבזה אותו. הסבר זה מודגש עוד יותר בהמשך דברי ירמיהו: "כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם", ד' מצווה את עם ישראל שיקבלו אותו עליהם לאלוהים ושהם יהיו לו לעם. אך אם הם אינם שומעים בקולו אז כבר אין צורך בקרבנות.

בעיה דומה הופיעה אצל שאול המלך. שמואל מצווה את שאול (שמואל א טו ג): "לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מֵעֹלֵל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור". לאחר המלחמה, כאשר שמואל רואה ששאול לא עשה כדבר ד', שאל אותו מדוע לקח את השלל? עונה לו שאול: "ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבח לד' אלוהיך בגלגל". שאול אינו מבין מה מפריע לשמואל הנביא הרי הוא השאיר את השלל למען עבודת ד', להקריב קרבנות. אומר לו שמואל: "החפץ לד' העלות וזבחים כשמע בקול ד' בנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים", בקשתי ממך להחרים הכל ובמקום זאת אתה מקריב אותם לקרבן?! לא על כך ד' ציווה, ד' לא ציווה על הקרבת קרבן ללא הבסיס של קיום תורה ומצוות, זהו אינו חפץ ד'.

היחס הנכון אל הקרבת הקרבנות

אנשי אותה תקופה תפסו את הקרבת הקרבן כדבר עצמאי שמשפיע, כמו סגולה או קמע, ומשום כך חשבו שאפשר להקריב קרבן גם ללא עבודת ד'. כאשר ירמיהו הנביא רואה שהעם אינו מבין שהמצב בעייתי הוא מנסה לשבור את שאננות דורו. הוא הולך לגיא בן-הינום כשהוא מחזיק בידו בקבוק העשוי מחרס, ולעיני כולם שובר את הבקבוק שבידו ואומר: "כה אמר ד' צבאות, ככה אשבר את העם הזה ואת העיר הזאת".

עם ישראל דיברו ועסקו רבות בבית המקדש, בהיכל ד', אך הם לא הבינו שזה רק השיא, זה חייב להיות בנוי על גבי אהבת ד', עבודת ד' ומסירות נפש על דבר ד'. אפשר להמשיל זאת לקהל חסידים שהאדמו"ר שלהם היה מתפלל המון זמן. יום אחד נמאס להם לחכות לאדמו"ר שיסיים את תפילתו ויצאו באמצע התפילה, ומיד לאחר שיצאו יצא גם האדמו"ר. שאלוהו החסידים מדוע קיצר בתפילתו, והוא השיב להם כך: "התפילה היא כמו פירמידה אנושית. כאשר כולם מתפללים ומתכוונים בתפילתם אני מסוגל לטפס על תפילתם ולהתעלות, אך כאשר יצאתם כל הפירמידה התפרקה ולא יכולתי לטפס גבוה". כך גם בית המקדש הוא מעלה עליונה כאשר הוא עומד על גבי עבודת ד' הבסיסית, אך בפני עצמו הוא כמו קליפה ריקה.

לכך מכוון ירמיהו באומרו שאין ערך לקרבנות. כמובן הוא אינו נגד הקרבנות, אלא הוא רואה שהעם אינו עובד את ד' בכך אלא שעושה זאת כמין סגולה עצמית שמועילה. כפי ששאלני פעם בחור – 'האם יש דרך להגיע לעולם הבא ללא תורה ומצוות'? כלומר, האם יש מעשה שאפשר לעשות ללא מאמץ שיכניס אותי לעולם הבא?

אלא, מובן שהקרבת הקרבן אינה מועילה בפני עצמה. אם כן כיצד היא משפיעה? מסביר הרמב"ן שכאשר אדם מקריב קרבן, הוא מרגיש כאילו הוא מקריב את עצמו, מרגיש כאילו מה שנעשה לקרבן נעשה גם לו. הוא מוכן שישחטו ושישרפו אותו. בעצם, הקרבת הקרבן היא מעין עקידת יצחק פרטית של המקריב, כפי שיצחק אבינו נעקד על המזבח ודימה כאילו שוחטים אותו ולבסוף שחטו את האיל במקומו, כך גם אנו מדמים בנפשנו כאילו נעשו הדברים האלו ממש בנו, רק שלבסוף מוקרבת הבהמה.

כך גם מסביר זאת בעל המשנה ברורה על מנהג הכפרות. השולחן-ערוך פסק (תרה א): "מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפור לשחט תרנגול... יש למנוע המנהג". מסביר המשנה ברורה שהסיבה לכך היא "משום חשש דרכי האמורי" שאנשים יעשו זאת כמין סגולה. אך הרמ"א חלק עליו וכתב כך: "ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה... וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות כי הוא מנהג ותיקין", ומבאר המשנה ברורה מדוע זה אינו נחשב דרכי האמורי: "ויחשב שכל מה שעושין לעוף הזה, הכל היה רואי לבא עליו, ועל תשובתו הקב"ה מסלק הגזרה מעליו ונתקים דגמתו בעוף הזה". מוסיף בעל הציון: "כדגמת ד' מיתות בית דין, שזורקו לעוף אחר שחיטה הוא כעין סקילה, ומה שהשוחט תופסו בצואר ושוחטו ומחרכין אותו באש הוא דגמא שרפה והרג וחנק". לכן, זה אינו אסור, לא חושבים שזה דרכי האמורי, האדם העושה יודע שמגיע לו המעשים שנעשים לתרנגול ומתוך כך יעשה תשובה.

אפשר לראות זאת בהסברו של הרב קוק בספרו ערפילי טוהר, המסביר שלכל כח נפשי של האדם יש עבודת ד' שונה. עבודת ד' שברגש – תפילה, עבודת ד' שבשכל – לימוד תורה, עבודת ד' שבשכל – לימוד תורה ועבודת ד' שבדמיון – עבודת הקרבנות. כל עניין הקרבנות היא הזדהות האדם עם הבהמה שהוא מקריב וההרגשה שדברים אלו בעצם קורים לו.

עבודת ד' שבדמיון

ישנם מקומות רבים בהם הדמיון עצמו הוא המצווה ולאו דווקא המעשה. כפי שאמר רבי עקיבא לתלמידיו (ברכות סא ב): "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו", הרצון שלו והמחשבה שלו לקיים בעצמו את מצווה זו, היא עצמה קיום המצווה, גם ללא הקיום בפועל.

על בסיס עבודת ד' זו נכתב ה'ציטל הקטן' של רבי אלימלך מליזנסק, ושם הוא כותב: "בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מיטתו ואינו יכול לישן יהיה מהרהר במצות עשה זו של 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל רק מקיים מצות עשה דאורייתא".

דמיון זה שהאדם מפיל עצמו לאש למען קדושת ד' היא עבודה גדולה. אך עבודת הקרבנות הייתה הרבה יותר מכך, משום שמסירות הנפש הייתה בצורה יותר אמִתית, היו באמת שוחטים את הבהמה ובאמת שורפים אותה.

אם כן, יבוא אחד ויאמר שאין צורך יותר להקריב קרבנות, הרי אם רק נכוון אל הדברים זה לכאורה אותו דבר. כמובן שאין לומר זאת, האידאל היה כשהיינו מקריבים קרבנות ומקיימים את המצווה בצורה המושלמת, אך משום שלצערנו בית המקדש חרב אין אנו יכולים להקריב קרבנות, אך אנו מנסים לפחות להשאיר קצת מאותה ההרגשה, לכוון לכך.

דבר זה דומה לסיפור שמסר ר' משה חגיז על יהודי אנוס מפורטוגל: יהודי אחד הגיע לבית הכנסת ושמע את הרב מעביר דרשה, בה הוא מסביר עד כמה גדולה מעלת נתינת שתים עשרה הלחם בבית המקדש. היהודי לא הבין הרבה מהדרשה, הבין שכיום בגלל שחרב בית המקדש לא מקריבים יותר שנים עשר לחמים, מיד רץ לביתו ואמר לאשתו להכין מהר שנים עשר לחמים. כשאשתו סיימה להכינם לקחם במהירות לבית הכנסת שמם לפני ארון הקודש ואמר: 'הנה רבש"ע, הבאתי לך את שנים עשר הלחם, תאכל'. כאשר היהודי חזר בצהריים להתפלל מנחה כבר ראה שהלחמים נעלמו, ד' קיבל את מנחתו. המשיך היהודי להביא בכל יום את שנים עשר הלחמים שוב ושוב.

יום אחד רב הקהילה התעכב אחרי שחרית בבית הכנסת, פתאום הוא שומע את היהודי אומר 'הבאתי לך את שנים עשר הלחם, תאכל. אמר לו: 'מה אתה עושה, אתה מטורף?', ענה לו היהודי: 'כל יום אני מביא לו את הלחמים והוא אוכל'. אמר לו הרב: 'מה פתאום, כנראה השמש העני ראה את הלחם ולוקח אותם הביתה, בוא נתחבא ונראה מה קורה עם הלחם'. התחבאו מאחורי עמוד, וראו את השמש בא ולוקח את שנים עשר הלחמים למשפחתו. אמר הרב ליהודי: 'ד' לא אוכל לחמים, תפסיק עם השטויות ותביא במקום זה כסף לצדקה'. כאשר הרב חזר לביתו הגיע אליו שליח מהאר"י ז"ל, אמר לו: 'האר"י ז"ל מוסר לך שמזמן שבית המקדש נחרב לא היה לקב"ה נחת רוח ביחס לשנים עשר הלחם כמו מהיהודי הזה ואתה הפסקת את נחת הרוח, לכן לך לביתך כי מחר תמות'. ולמחרת הרב נפטר.

מכאן רואים שעבודת הקודש של היהודי, שהרגיש כאילו היה מקריב בכל יום שנים עשר לחמים, זה עשה לקב"ה נחת רוח גדולה כאילו הכינם בבית המקדש. אך כוונת הקרבת הקרבן בבית המקדש גבוהה יותר, שהרי זו כוונה של מסירות נפש.

לפני הקרבנות – זיכוך נפשי

עבודת הקרבנות אינה דבר פשוט שכל אדם מסוגל לקיים. כפי שהסברנו לעיל, לא מספיק רק להקריב קרבן, השפעת הקרבן אינה סגולה, אלא השפעה הנובעת מכוח הדמיון שבאדם. משום כך עבודה זו דורשת זיכוך נפשי רב, הקרבת קרבן היא דבר מאוד עדין. אם בטעות הקריבו קרבן עם מחשבה זרה הקרבן נהפך לפיגול. אמנם יש מחלוקת בפוסקים האם מצווה צריכה כוונה או לא, אך בהקרבת הקרבן הדבר הרבה יותר עדין, כל מחשבת פסול, כגון אכילתו חוץ למקומו או שחיטה במקום אחר וכדומה, פוסלת מידית. זו עבודה עליונה, קדושה. משום כך, אפילו אם נבנה כיום את בית המקדש ונקריב שם קרבנות, זה שום דבר. הרי לא עשינו עדיין את מה שנצרך לפני בניין בית המקדש, ישנם מדרגות רבות לפני כן.

כאשר הסתיימה מלחמת ששת הימים התחדש השיעור ביום רביעי אצל רבנו הרצי"ה, שיעור המיועד לתלמידי חכמים ורבנים. סיפר הרב חנן פורת: "ישבתי ליד הרב, אמר הרצי"ה בענווה: 'מה נלמד עכשיו'? השבתי לו: 'אולי הלכות בית הבחירה'? רבנו הרצי"ה הניח ידו עלי ואמר: 'חנן, חנן, צריך ללמוד עוד הרבה הלכות מלכים ומלחמותיהם'". יש אנשים רבים שרוצים להתקדם קדימה, לדלג למדרגות עליונות. אך אין אפשרות לדלג, חייבים שלפני בניית בית המקדש עם ישראל יהיה מוכן אליו.

אנו כרגע נמצאים בדלי דלות. משום כך בניין בית המקדש התעכב בזמן דוד המלך עד שהגיע שלמה המלך, העם לא היה מוכן. גם לאחר מכן העם התדרדר, עד כדי כך שכשיחזקאל מתאר את המצב של בית המקדש הוא אומר שיש שם גם פסילים של עבודה זרה. דבר זה נובע מסוג של פלורליסטיות, יש מקום גם לדעות אחרות, גם לעבודה זרה. יחזקאל קורא לזה סמל הקנאה, משום שדבר זה מוכיח שבני ישראל תופסים את בית המקדש כסגולה וקמע ולא כעבודת ד'. לכן, אין זה עבודת ד' אלא אדרבה, כפירה בו, זה מעורר את קנאת ד', הם לא עובדים אותו, אין כאן מסירות נפש, אלא עבודה אחרת, סגולה.

מעלה עליונה זו של מסירות נפש אינה באה לידי ביטוי רק במעשים יוצאי דופן כקפיצה לאש, אלא במציאות היום יומית. כיום אנו רואים מציאות הפוכה, אנשים מוכנים למסור את נפשם בצבא, למות על קידוש ד', אך לקום בבוקר לתפילה הם מתעצלים. מכך רואים שלמרות שיש מסירות נפש כללית, היא אינה באה לידי ביטוי בכל הפרטים. כיום אנשים לא חיים את כל חייהם במסירות נפש, בתפילה אנשים לא מוסרים את נפשם להתכוון בכל מילה, וכן בלימוד תורה, בין איש לאשתו, בין אדם לחברו וכו', חסרה מסירות הנפש בכל הפרטים.

אם כן, שאיפת מסירות הנפש היא למסור את הנפש לא רק בצבא אלא גם בישיבה. תהליך הפרטת מסירות הנפש שבצבא לשאר מקצועות החיים היא איטית אך גם היא בוא תבוא.

שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.