שיעורי הרב שלמה אבינר

[הרב שלמה אבינר]

מה עדיף, להתמלא תורה שנים רבות או לצאת ללמד בכל מלוא רוחב הארץ? מה גדול יותר – ללמוד או ללמד?

יש על כך דיון בגמרא ואצל רבותינו הראשונים (בבא קמא יז א), אך שניהם חשובים, כפי שאנו מזכירים בתפילה: "ללמוד וללמד" (ברכת אהבה רבה), אין להיות קיצוני לא לכאן ולא לכאן: לא ילמד כל החיים ויימנע מללמד את הזקוקים והצמאים לכך, ולא ירוץ ללמד מי שבקושי למד, כך שלימודו שטחי, בוסרי ופועל מעט. מרן הרב קוק אמר שדרשה אחת של אדם גדול משפיעה יותר ממאה דרשות בינוניות. ודאי יש להתמלא כדי שיהיה מה לתת ולא לרוץ מיד להציל את הדור. קודם יש להתגדל בעצמו, מתוך ענווה. אף רופא לומד שנים רבות, ולא ייגרע ממנו רופא נפשות - כלשון הרמב"ם. אם לא כן, זהו משל הכסיל באוצר התרופות. הרופא נסע, החולים פנו אל תלמיד שריחם עליהם, חילק להם תרופות והמית את כולם (ספר הכוזרי א, עט). אם כן, יש גם להיזהר מקיצוניות הפוכה לדרוש מעצמו ללמוד עשרות שנים בטרם יהיה ראוי ללמד – אפילו אנשים צווחים לתורה.

עמנו במצב קשה ורפואתו היא התורה. "רפאות תהי לשרך" (משלי ג ח). "חש בראשו יעסוק בתורה" (עירובין נד א). התרופה למחלות הרוחניות, המוסריות, הבטחוניות הלאומיות, החינוכיות והחברתיות – זו התורה.

יש בנדון תשובה של הנצי"ב, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (משיב דבר א מד). לנוכח הִתרבות הכופרים שאיימו להשתלט על עם ישראל, יש שהציעו להיפרד ולהקים קהילה נפרדת של יהודים יראי שמים כדי שתהיה להם הצלה. הנצי"ב אוסר זאת כחרב בגוף האומה. לא זה הפתרון, אלא תורה. הוא למד זאת מחזקיהו מלך יהודה, שאחרי תקופת חורבן התורה שהביא אביו המלך אחז, הוא נעץ חרב בבית המדרש כדי שכולם ילמדו תורה.

הנצי"ב מדגיש שיש ללמוד תורה בשני מובנים: א. לגדל תלמידי חכמים גדולים בבית המדרש. ב. להרבות תורה בהמון באומה כולה. לא די בלימוד תורה כאשר האומה ריקנית, ולא די בלימוד עממי ללא ענקי רוח שהם מגדלורים לדור. אף מרן הרב קוק כותב שמקור הבעיה הוא הטבע הישראלי הטהור שיש להחזירו. יש לפעמים צורך להתהלך נגד הטבע ולכפות עליו. אך האידיאל הוא לזכך את הטבע, כדי לזרום על פיו. יש הכובש את יצרו, הכובש את טבעו, וכן את טבעם של אחרים בעזרת משטרה, בית משפט ובית סוהר, אך מלחמה פנימית עלולה לפרוץ בכל רגע. לעומת זאת, שינוי הטבע לטובה לאהבת הטוב, אהבת התורה, אהבת האומה ואהבת הארץ, מביא זרימה בכיוון הנכון. וכיצד מזככים את הטבע? אומר מרן הרב קוק: אין הטבע הישראלי "חוזר לישראל כי אם על ידי תלמוד תורה בהמון, תלמוד תורה לגדל תלמידי חכמים ותלמוד תורה של קביעות עתים לתורה להמון הרחב" (אורות התשובה ו ג). שניהם הכרחיים, לכן אין להיות קיצוני לא בזה ולא בזה.

דע את הגבול. עד עתה למדת בישיבה ועתה צא כדי ללמד, וכמובן המשך ללמוד עד יום מותך, על יסוד אותה דחיפה התחלתית שקיבלת בישיבה. בכוח עוצמה זו למד תורה כל החיים, במקביל לעבודתך כמחנך.

זאת ועוד, מעבר זה אינו חייב להיות חד. כאשר אדם לומד בשקידה בישיבה וביום מן הימים הופך לרב, ר"מ, מורה או מחנך – הוא קורס תחת מבול של בעיות חדשות שלא הוכשר להתגבר עליהן. כי לא בכל תחום, די בהכשרה תיאורטית, לעתים יש צורך להיות שוליה המתנסה באופן מעשי. מחנך זקוק לידע מופשט וכן להתנסות הדרגתית. הלומד תורה צריך גם ללמד קצת. יש רבנים שהציעו לתרום "מעשר" מזמנו, עשרה אחוז. אם תלמיד ישיבה יתרום שעה ביום לחנך וללמד, זה לא מה שימנע ממנו לגדול תלמיד חכם. אדרבה, זה יכשיר אותו בהדרגה ללמד. רבנו הרב צבי יהודה היה מעודד תלמידים ללַמד קצת. לשאלה האם חוקי הדבר, הרי בטופס של דחיית השירות הצבאי, ראש הישיבה חותם שהתלמיד, שתורתו אומנותו, לומד כל היום ואינו עוסק בדבר אחר, אף בלי משכורת. השיב רבנו: חלק מן הלימוד, הוא ללמד, כי כך הוא מתגדל בתורה.

משל נאה אמרו: ים המלח הינו מלוח מאד בהיותו רק מקבל ואינו נותן, מה שאין כן, ים כנרת, מימיו מתוקים, כי הוא מקבל ונותן.

חכמינו הגדירו את שלוש הקומות שבישיבה: שימוש חכמים, דיבוק חכמים ופלפול תלמידים (אבות ו ו). לעילא, שימוש חכמים, לימוד מחכמים גדולים ממנו. הסתכלות עליהם בחרדת קודש והתמלאות בתורה עליונה. אך לא די בכך, יש צורך בדיבוק חברים, לימוד וויכוח עם חברותא הנמצאת באותה רמה. ולא פחות מזה, פלפול תלמידים, כלומר סיוע לתלמידים חלשים ממנו. הרבה למדתי מרבותי, עוד יותר מחברַי ומתלמידַי יותר מכולם. כמובן לא די בתלמידים בלבד. אלא בזכות רבותי, גם לומד עוד יותר מחברַי ומתלמידַי יותר מכולם.

אם, יחד עם לימודך כל היום אתה גם מלמד, הנך מחובר לעם ישראל. כמובן בלי להפריז, אלא הכל במידה. הישיבה אינה בסיס לגיחות חינוכיות. ודאי שעולמך הוא לימוד תורה ושקידה בה יום ולילה, אך יחד עם זאת עליך להיות מחובר לעם ישראל וללמד קצת.

גם בכיתה י"ב וגם בכיתה י' עליך לתרום קצת לאחרים, כי הנך אחראי, כל ישראל ערבים זה לזה. זה גם תורם לך. כמובן העיקר לעשות לשם שמים, אך אתה גם מרוויח מזה. הנותן – מקבל. והכל – בלי להגזים אלא במידה ובמשקל.

בראשית דרכך, עליך ללמד דברים פשוטים. אדם לא נעשה מיד מפקד מחלקה, קודם עליו להיות מפקד כתה ולטפס בהדרגה. כך בהתחלה, עליך ללמד ילדים קטנים ולגדול במשך הזמן. אל תאמר: אני חשוב, אין זה ברמה שלי ללמד קטנים, בשביל זה למדתי דברים כה עמוקים?! ודאי סופך ללמד גדולים, אך התחל בקטנים.

עם ישראל צמא ללימוד תורה, סע לכל מקום בו צריכים אותך, לעיירות פיתוח וגם לעיר הקודש תל אביב, תן שיעורים בבתי כנסת, לנוער ולמבוגרים. נכון שזה מצריך מאמץ הסברתי, אך התורה, דווקא בגלל גדלותה, מסוגלת להתפשט בכל מקום, בכל רמה, כיהושע בן נון, איש אשר רוח בו שידע להתהלך עם רוחו של כל אחד. התורה פונה אל כל אחד ועבור זה יש להתאמץ.

משום מה הנך מפחד לגור בעיירות פיתוח? לא נשפוט אותך, אך לפחות, סע לשם קצת. אין זה ביטול תורה. זו תורה. זאת התורה – "ללמוד וללמד". עניינה של תורה להיות נמסרת. "דברי חכמים כדרבונות" (קהלת יב יא), אל תקרא כדרבנות, אלא כדור-בנות, בנות המשחקות בכדור מוסרות אותו האחת לשניה כמו שכתוב: משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע (אבות א א) וכן הלאה.

תן. תן. תורה נמשלה למים הזורמים ממקום למקום. תן. מתוך כך התורה גם זורמת בך והנך מבין טוב יותר.

אל תחכה להיות גאון עולמי כדי להיות רב ראשי. בינתיים תן, הרי זאת התרופה של האומה. אם לא כן, בוכים על המצב הפוליטי והרי לא הפוליטיקאים עושים את הפוליטיקה. הם מוציאים לפועל מה שהעם חושב, מרגיש, רוצה, מבין ומשוכנע. וכיצד נשנה את מהלכיה הפנימיים של האומה? בכך שתצא ללמד. אנשים קובלים על כך שהתקשרות משתלטת על השקפת עולמם של אנשים, אך זכור שיש יותר חזק מתקשורת ההמונים. זו התקשורת הבין-אישית. בהיותך עומד לנוכח אדם אחד, הנך סוכן שינוי אמתי וכן בהיותך מלמד לקבוצה קטנה של אנשים פעם אחר פעם אתה משפיע.

אינך רשאי להישאר ספון בחדרך ולחכות שהכל ישתנה. "ויהי בימי שפוט השופטים" (רות א א) "אוי לו לדור השופט את שופטיו" אומרים חז"ל. כי כל אחד נשאר במקומו, במקום לשנס את מותניו ולנסוע יום אחד לחברון, יום אחד לשכם, יום אחד לבית אל כדי להפיץ את תורת ד' בכל מקום, שלא תישאר פינה אחת אפלה בארץ. "ישיבות נקים בכל מקום בעיר ובכפר, בעמק ובהר, בצפון ובדרום וגם בלב המדבר" (הרב משה צבי נריה בשירו "בראשית היתה מחשבה"), ובדורות האחרונים הוסיפו לשיר: "וגם בשטח המשוחרר". ללמד בכל מקום, גם בהיותנו בכל מקום נקרין תורה, ובכל מקום ניתן מה שקיבלנו.

חזק חזק ונתחזק. חזק – ללמוד, חזק – ללמד, ונתחזק – גם גברים גם נשים, גם בנות וגם בנים.

==

==