שיעורי הרב שלמה אבינר

מרן הרב זצ"ל, הקדיש בכתביו התייחסות ברורה אל הנצרות ואל האיסלם ,אותן דתות מיסוד ישמעאל ועשו (אדום) אשר הלכו ונתעצבו במהלך הדורות, תוך כדי ויכוח ובירור רעיוני ומחשבתי.

יסוד הדברים – הוא הצורך להעמיק ולחדד את ההבדלים ביניהן ואת יתרונה של 'דעת אלוקים האמיתית והנצחית'.

אנו קוראים ב"אורות ישראל" (אשר בתוך ספר ה"אורות") פרק ה פסקה ד – (בלווי מילות הסבר)

"הַנַּצְרוּת חָשְׁבָה שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת הָאֱלֹהִים, הִיא מָדְדָה אֶת הַבִּלְתִּי-נִמְדָּד, בתחילת דרכה שיערה הנצרות והגדירה את אלוהים בצורה מסויימת, .היא התייחסה לאלוהים, בְּאַמַּת הַמּוּסָר הָאֱנוֹשִׁי, עַל-פִּי אוֹתָהּ הַמִּידָּה שֶׁהָיְתָה יְכוֹלָה לְהִשְׁתַּעֵר בִּימֵי הִתְגַּלּוּתָהּ," ומתוך כך היא נתנה לאלוהים צורה אנושית, הורידה אותו משמי שמים, עד שבסופו של דבר אמרה שאלוהים התגשם בבן אדם!

"וּמִן הַדִּמְיוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהּ יְדִיעָה, בְּמַה שֶּׁאֵין לָהּ וּלְכָל נוֹצָר כָּל מֻשָּׂג, וְהַרְגָּשָׁה בְּמַה שֶּׁאִי-אֶפְשָׁר לְהַרְגִּישׁ," ומתוך שהנצרות דימתה לעצמה שהיא יודעת את אלוהים, והרי האלוהים הוא מעבר לכל השגה האנושית, ומתוך שחשבה שהיא מרגישה את אלוהים שעה שהאדם כלל אינו מסוגל להרגיש אותו, - מתוך כך – "הִתְקָרְבָה בְּטִבְעָהּ לָאֱלִילִיּוּת, וְנִסְתַּבְּכָה בְּמֻשָּׂגִים אֱלִילִיִּים כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁלֹּא תּוּכַל לַהִנָּקוֹת מֵהֶם כִּי-אִם עַל-יְדֵי שִׁבָּרוֹן גָּמוּר בְּעַצְמוּתָהּ."

עינינו הרואות, כי הנצרות מליאה כולה בעבודה זרה עד שאין כל אפשרות לתקן אותה אלא אך ורק בשבירתה, "שֶׁיִּגְרֹם בִּטּוּל צוּרָתָהּ וַהֲשָׁבַת חֲלָקֶיהָ הַטּוֹבִים לַמָּקוֹר שֶׁמִּשָּׁם לֻקְּחוּ. שֶׁהוּא אוֹצַר הַתּוֹרָה וְאוֹר יִשְׂרָאֵל". דהיינו : מאחר והנצרות "גנבה" מן היהדות נקודות של אמת, לכן שבירת הנצרות תבטל את צורתה ותשיב את הדברים הטובים שבה – אל מקורם בתורה ובאור ישראל..

הנצרות והאיסלם

וממשיך עוד מרן הרב זצ"ל בתיאורה ובאיפיונח של הנצרות ובהשוואתה, לכאורה, לדת האיסלם: "מַה שֶּׁהִיא - הַנַּצְרוּת - בְּיַחַס אֶל הַחֶסֶד וְהַמּוּסָר, שֶׁהִיא חָשְׁבָה שֶׁהִיא מְבִינָה בָּהֶם אֶת הָאֱלֹהוּת וּמַרְגִּישָׁתָהּ, כי הנצרות ציירה לעצמה בצורה אנושית את אלוהים כישות העושה חסד ומוסר; כֵּן הִיא הַמֻּשְׂלְמַנִיּוּת (=האסלאם) בְּיַחַשׂ אֶל הַחָכְמָה וְהַגְּבוּרָה, שֶׁהִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁהִכִּירָה בָּהֶם אֶת הָעַצְמִיּוּת שֶׁל הָאֱלֹהוּת, וְעַל זֶה בָּנְתָה אֶת יְסוֹדָהּ." שהרי האסלאם צייר לעצמו בצורה אנושית את אלוהים כישות מלאה חכמה וגבורה. ומתוך כך חושבים המוסלמים שהם מכירים את אלוהים כישות בעלת החכמה והגבורה הגדולות ביותר, ושוב: כל זה במובן האנושי...

ועוד: "אָמְנָם חָכְמָה וּגְבוּרָה מַחֲזִיקוֹת אֶת הַמַּעֲמָד בַּלֵּב בְּצוּרָה יוֹתֵר אַמִּיצָה מֵחֶסֶד וְאַהֲבָה, הַמְרַכְּכִים אוֹתוֹ וּמְבִיאִים לִנְטוֹת פָּנִים לְכָל צַד."

היינו: לעומת הנצרות, שהתמוטטה לגמרי, הרי האסלאם מחזיק מעמד. זאת, מפני שהנצרות קירבה את אלוהים לתפיסתנו, תיארה אותו בתור ישות בעלת חסד ומוסר, וממילא ייחסה לו תכונות רכרוכיות וחלשות, אנושיות וסמרטוטיות. לעומת זאת האיסלאם, הרחיק את אלוהים מתפיסתנו, ותיאר אותו בתור ישות בעלת חכמה וגבורה, ולכן, ייחס לו תכונות עוצמתיות וגדולות.

"עַל כֵּן תּוּכַל הַמֻּשְׂלְמַנִיּוּת לְהַחֲזִיק יוֹתֵר מַעֲמָד בְּרִחוּק מֵהָאֱלִילִיּוּת, וְלֹא תִּשָּׂא פָּנִים לְהַרְגָּשַׁת הַלֵּב (דוגמת הנצרות) שֶׁעַל-יְדֵי שִׁתּוּף שֶׁל צִיּוּרִים וּסְמָלִים וְדֵעוֹת חֲלוּשׁוֹת תּוּכַל לִמְצֹא אֶת הָרֹךְ שֶׁהִיא חָפְצָה" לעומת הנצרות, המנסה לקרב את האלהים לתפיסת בני האדם בכל דרך אפשרית, האסלאם במידה מסויימת מרחיק אותו מהבנתנו.

"אֲבָל," בסופו של דבר גם האיסלאם מנסה להבין את מה שהוא מעבר לכל הבנה, ולכן גם לו אורבת סכנת האלילות, עד אשר "בְּכָל זֶה לֹא תּוּכַל לְהַחֲזִיק מַעֲמָד קָבוּעַ, וְאֵין בֵּינָהּ לְבֵין הָאֱלִילִיּוּת חַיִץ הֶגְיוֹנִי."

תכונת האליליות

"כִּי הָאֱלֹהוּת הַמּוּבֶנֶת וְהַנִּכֶּרֶת עַל-פִּי מִדָּה נִבְרֵאת, כְּחָכְמָה וּגְבוּרָה היינו על פי אמות מידה אנושיות (כמות שהוא באסלאם), וְכָל מִינֵי מַעֲלוֹת כָּאֵלֶּה, מִמַּה שֶּׁהַפֶּה וְהַלֵּב שֶׁל הָאָדָם הַמֻּגְבָּל יָכוֹל לְדַבֵּר וְלַחֲשֹׁב, הִיא בְּעַצְמָהּ תְּכוּנָה שֶׁל אֱלִילִיּוּת, מִפְּנֵי שִׁקְרוּתָהּ וְהֶעְדֵּר מְצִיאוּתָהּ. להבין את אלוהים ולהכיר אותו – זהו שקר והעדר מציאות! וּלְעוֹלָם תְּנֻצַּח ה"אֱלִילִיּוּת" מִן הַכְּפִירָה הַשּׁוֹלֶלֶת. מחד גיסא, האליליות טובה מן הכפירה, מפני שהאליליות חשה שיש 'משהו מעבר'; אולם מאידך גיסא, הכפירה טובה מן האליליות, מפני שהכפירה שוללת כל דבר הנאמר ביחס לאלוהים. שֶׁצָּדְקָה מִמֶּנָּה, "הַכְּפִירָה" צודקת יותר מאשר ה"אֱלִילִיּוּת", כְּשֶׁנַּעֲרִיךְ אֶת שְׁתֵּיהֶן אֶל הַמֻּשָּׂג הָאֲמִתִּי שֶׁל הָאֱלֹהוּת. "הַכְּפִירָה" קרובה יותר "אֶל הַמֻּשָּׂג הָאֲמִתִּי שֶׁל הָאֱלֹהוּת" מאשר ה"אֱלִילִיּוּת".

וכל כך למה?

"כִּי הַהֶעְדֵּר וְהַשְּׁלִילָה הֵם סוֹף-כָּל-סוֹף סוּבְּיֶקְטִיבִיִּים לָאָדָם , וּבָזֶה הֵם אֱמֶת. שכן כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם מַשִּׂיג, מְשַׁעֵר וּמַשְׂכִּיל, בְּאֹפֶן חִיּוּבִי, - הַכֹּל הוּא שָׁלוּל וְאָפוּס מֵאֲמִתַּת הָאֱלֹהוּת," כאשר הכופר שולל את קיומו של אלוהים – הוא אינו שולל את קיומו באופן אבסולוטי ומוחלט אלא אך ורק באופן סובייקטיבי, ביחס אליו בלבד (באומרו: "לי אין אלוהים, זה מעבר להשגתי, אני אינני מסוגל להגיע בשכלי אל האלוהים"). ומאחר ו"הָאֱלֹהִים הֲלֹא לְמַעְלָה מִכָּל הַמְּצִיאוּת אֲשֶׁר יוּכַל לְהִכָּנֵס בְּקִרְבֵּנוּ מִמֶּנּוּ אֵיזֶה רֶגֶשׁ וְרַעְיוֹן הוּא, וְכָל מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל רֶגֶשׁ וְרַעְיוֹן בָּנוּ הוּא לְעֶרְכֵּנוּ אַיִן וְאֶפֶס", מִפְּנֵי שֶׁהַהַגְבָּלָה וְהָאַפְסִיּוּת הִנָּן הַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר מְסַמְּנִים אֶת כָּל הַמֻּשָּׂגִים הָאֱנוֹשִׁיִּים. כל "הַמֻּשָּׂגִים הָאֱנוֹשִׁיִּים" שלנו הינם מוגבלים ואפסיים, יותר מִמַּה שֶּׁתְּהֵי מוּצֶצֶת (נראית) בָּהֶן הַהִתְעַצְּמוּת שֶׁל הַהֲוָיָה וְהַיֵּשׁוּת. לא רואים ב"מֻּשָּׂגִים הָאֱנוֹשִׁיִּים" עוצמה של קיום, שֶׁהֵן - כל "הַמֻּשָּׂגִים הָאֱנוֹשִׁיִּים" - בִּמְצִיאוּת הַנִּבְרָאִים רַק מִפְּנֵי הוֹפָעַת הָאֱלֹהוּת עָלֶיהָ וְלֹא מִצַּד עַצְמָהּ.

יש להדגיש כי המושג שלנו אודות האלוהים הוא רק מפני הופעתו עלינו ולא מצד עצמו[. במילים אחרות: אין לנו שום יכולת להכיר את האלוהים מתוך "הַמֻּשָּׂגִים הָאֱנוֹשִׁיִּים" הקטנים והמוגבלים שלנו!

דעת אלוקים

'דעת האלוקים' שאינה מתמוטטת במהלך הדורות, ובלשונו של מרן הרב זצ"ל : "עַל-כֵּן יְסוֹד דַּעַת אֱלֹהִים הָעוֹמֶדֶת לָעַד, הִיא הָאֱלֹהוּת הַמִּתְעַלָּה עַל כָּל הַתְּבוּנָה וְהַהַרְגָּשָׁה, הַחֲתוּמָה בְּתוֹךְ הַתְּבוּנָה וְהַהַרְגָּשָׁה בַּחוֹתָם שֶׁל הָעֲנָוָה וְשֶׁל אִי-אֶפְשָׁרִיּוּת הַהַשָּׂגָה." ורק לאחר שאנו מתמלאים בענווה גדולה ומכירים בכך שאיננו מסוגלים להבין ולא כלום, רק מתוך כך אנו רשאים לומר כמה מילים בידיעה שאין הדבר נוגע לעצמותו של האלוהים, חלילה וחס.

בקשת 'דעת אלוקים' באמת ובענווה היא יסוד שאיפתנו האנושית, והיא בירור הרצון להבנה מאז ומקדם.

דרך ארוכה עברה מאז ישמעאל – בנו של אברהם –ממנו שאב האיסלם , ומעת הולדת עשו בן יצחק – אביה מולידה של הנצרות , המתגושש עם 'תאומו' מאז עד היום ('לאום מלאום') עם עם אלוקי יעקב, לעומקם ולמלוא היקפם של דברים אלו, אשר הלכו והתעצמו במשך כל הדורות.

==

==