שיעורי הרב שלמה אבינר

[מקורות ע"י הרב מרדכי ציון]

עשה שבתך חול

ש: למה נפסק עשה שבתך חול במזון של חול ואל תצטרך לבריות, הרי נאמר: לוו עליי בניי ואני משלם?

ת: זה רק אם יש לו מַשכונות שיפרע מהם אן אין יהיה לו ממה להחזיר. שו"ע או"ח רמב מ"ב ס"ק יא.

[לכאורה יש שתי אמירות סותרות בגמרא: כתוב במקום אחד (ביצה טו, ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע" וכתוב במקום אחר (שבת קיח, א): "אמר רבי עקיבא: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות".

ומסביר בטור (או"ח ס' רמב) שיש שלושה מצבים: עשיר, עני שיכול לדחוק את עצמי ועני גמור. עשיר... בשר ודגים וכל מעטמים ולא לדאוג. קיצוניות הפוכה, אין לו כלום, השעה דחוקה ביותר, עשה שבתך חול, יאכל כמו ביום חול, אל יאכל סעודה שלישית, עד כדי כך כי הרי ביום חול לא אוכלים סעודה שלישית, והוא לא צריך שום דבר אלא דג קטן (כסא דהרסנא – שבת קיח, ב). כלומר, לא לקחת מקופת הצדקה כדי לקנות אוכל לשבת, כי זה לא כבוד. ויש מצב באמצע, שהוא עני אבל הוא לא עד כדי כך, הוא במצב כלכלי דחוק, שיקנה, יצמצם בימי חול, יקח הלוואה, יחזיר הלוואה. הסוג הראשון הוא לא צריך לקחת הלוואה, הרי הוא עשיר. הסוג השלישי לא מרשים לו לקחת הלוואה, אלא יעשה חול. והוא באמצע, לא להגזים, שיקח הלוואה.

וכתב הטור (שם): "וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני אדוני אבי [הרא"ש] ז"ל כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו ולא השיבני דבר ברור אח"כ". כלומר, "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" נאמר במי שבכלל לא מקבל צדקה, אז אל יקלקל את עצמו לקבל צדקה בשביל סעודות שבת, אבל אומר הטור: אני ממילא מקבל צדקה, אז אני שממילא מקבל צדקה אז אקבל עוד קצת צדקה לצורכי שבת. אביו הרא"ש לא ידע מה לענות. בסוף הוא מצא את הפתרון בפירוש רש"י על פרקי אבות, על ההיא משנה ד"ר"י בן תימא אומר הוי עז כנמר שכתב" וז"ל תכף לאותה משנה ר"ע אומר עשה שבתך חול שנויה ההיא דבן תימא לאורויי דר"ע לא אמר אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לכבד שבתות ביותר. כלומר, לא לקבל צדקה נוספת, אלא ממה שהוא יקבל צדקה ביום חול כל יום הוא יחסוך קצת ומזה יקנה לו לשבת סרדינים.

מכאן אנו לומדים שאנשים היו ממש עניים כולל הטור, כנראה גם כולל הרא"ש כי אני בטוח שאם לרא"ש היה כסף, היה מעביר צ'ק לבן שלו, אנשים היו מאוד עניים, אף על פי שבספרד היו גם עשירים גדולים.

פעם שח האדמו"ר מבעלז – מהר"ש – לחסידיו: בעל הטרוים מספר על עצמו שהיה עני גדול ולא היה לו לצרכי שבת, חשב מה יעשה, היקיים דברי חז"ל "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". הלך לשאול את אביו הרא"ש, ומסיים "ולא ידע אבי להשיבני דבר ברור". תמיהי – אמר הרבי מבעלז – על כל השאלות החמורות שבארבע חלקי השולחן ערוך ידע להשיב, ובעל הטורים מביא בכל פעם את דעת אביו הרא"ש, וכאן על שאלה זו לא ידע הרא"ש להשיב דבר ברור. אלא שיש להבין כך, הרא"ש ידע שאם יגיד לבנו שיעשה שבתו חול ואל יצטרך לבריות יכניס בנו דין זה לשלחן ערוך שלו, היינו, יהודי אשר אין לו צרכי שבת יעשה שבתו חול וכו', ולא רצה הרא"ש כי דין כזה יהיה מלכתחילה בשולחן ערוך, משום שצריך יהודי שיהיה לו לצרכי שבת (שולחן רבותינו עמ' רלה).

וכתבו במפרשים של השולחן ערוך (שם), מה הכוונה ד' משלם, תלווה כסף לשבת ויהיה לך סייעתא דשמיא שתוכל להחזיר, אבל זה בתנאי שיש צפי סביר שירוויח, אבל לא אם זה צפי בלתי סביר, כי לא יפול מן השמים הכסף.

וכן מסביר בערוך השולחן (או"ח רמב, מד): "אף שברפ"ב דביצה אמרו דכל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה לבד הוצאות שבת ויו"ט דאם מוסיף מוסיפין לו, ואמרו שם דהקב"ה אומר לוו עלי ואני פורע, אך זהו הכל במי שיש לו איזה עסק ולכן אף שעתה אין לו יכול ללוות ולקוות לד' שירויח ויפרע אבל מי שאין לו שום עסק עליו אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. והרמב"ם שכתב שא"צ לשאול מאחרים או כוונתו לבקש מתנה או אם כוונתו לשון שאלה מיירי בכהאי גוונא ועל זה אמרו בשבת שם אפילו דבר מועט ולכבוד שבת ה"ז עונג".

ואמר הג"ר חיים קניבסקי (דרך שיחה ח"א עמ' רסח) שמה שאמרו (ביצה טו, ב) "לוו עלי ואני פורע" – הני מילי כשכוונתו לשם כבוד שבת דוקא, ולא כשכוונתו לשם עצמו. והביא המשל של המגיד מדובנא בעשיר ששלח לבנו שיבוא לחתונה של אחד מבניו, והבטיח לו שכל מה שיעשה לכבודו ישלם לו, והיה שם עוד בן עני שהגיע עם בגדיו המטולאים, וכשעמד הבן הראשון לנסוע לביתו ביקש מאביו לקיים הבטחתו שישלם כל הוצאותיו. אמר לו אביו: במכתב כתבתי כל מה שתעשה לכבודי, ואם זה כבודי – היית דואג גם לאחיך העני. וכי זהו כבודי שאחיך בא באופן כזה...

ולמי שיש כסף, כתב הג"ר אברהם פאם, ראש ישיבת תורה ודעת באמריקה, בספרו עטרה למלך (עמ' קנג) כבר אמר חז"ל (ביצה טז, א) כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וראש השנה חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פיחת - פוחתין לו, ואם הוסיף - מוסיפין לו. נמצא שהמקמץ בזה אינו מרויח כלום, כי לא ממונו הוא חוסך אלא ממונו של הקב"ה, ומי ביקש זאת מידו. אין זאת אלא מיעוט אמונה בדברי חז"ל.

וכדומה, בכיוון הפוך, כתב הג"ר משה פיינשטיין בס' דרש משה (עמ' נח) על הגמרא בביצה (טז, א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה", שמי שעובר על דיני ממונות בתקווה "להרוויח" הוא ככפירה ח"ו בד'. מי שמאמין בד' יודע שלא יהיה לו יותר מכפי מה שירצה ד' לתת לו, אף אם ירצה לקחת באיסור, וממילא לא יהיה לו שום תאוה לזה. לכן יש להיזהר מאוד מאוד בדיני ממונות כדי שלא יצא "שכרו" בהפסדו – רשם מ"צ.]