שיעורי הרב שלמה אבינר

[הרב שלמה אבינר]

בשנתו האחרונה של רבנו הרב צבי יהודה, זכר צדיק וקדוש לברכה, לפני שעלה למרומים, הוא דיבר כל מוצאי שבת על אותו נושא: על משה רבינו. ודאי על משה רבינו אפשר לדבר יומם ולילה, אלף שנה, ורק לבטא טיפה מענקיותו המגיעה לשחקים, אך רבנו הרצי"ה בחר לדבר דווקא על פרשה מסוימת: מעשה העגל.

אחרי השיא הרוחני של מעמד הר סיני, שבו ריבונו של עולם התגלה לעם ישראל פנים אל פנים, משה רבינו אוחז בלוחות הכתובים באצבע א-להים כדי להביאם אל העם, אך הוא מגורש מן השמים: לך רד כי שיחת עמך. עמך, אשר הוצאת ממצרים מושחת ואין מה לעשות אתו. השידוך התפוצץ. באשר להבטחה לאברהם אבינו על גוי גדול, היא תתקיים בך. עִם עַם ישראל זה אין לי כבר עסק, "אכלם ואעשה אותך לגוי גדול". איך משה רבינו מקבל הודעה זו? קודם כל הוא מודה באשמה: אכן "חטא העם הזה חטאה גדולה" - לא כעורך דין המנסה לטשטש את העובדות. אך יחד עם זה, הוא מתחיל להתווכח עם ריבונו של עולם ומתבטא באופן מזעזע "עתה אם תשא חטאתם" מה טוב, "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". מהו אותו ספר? זהו העולם הבא (עיין אגרות הראיה ב קפח-קפט) אני מוותר על הכל, על חיי הנצח שלי, למען עם ישראל. הדגיש רבנו שכאן מתגלה האהבה הגדולה של משה רבנו לעם ישראל, עד כדי מסירות נפש, לא רק מסירות גוף, אלא מסירת העולם הבא שלו. (שיחות רבנו 53, 58).

הרי מה שקרה כאן נורא ואיום. "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" גירשו את משה רבנו ממרומים, הנה זה לא רק עגל אלא מחולות מסביב, גם גילוי עריות וגם שפיכות דמים (רש"י שם), אפשר להתפוצץ, אך משה רבינו מוסר נפשו ומפקיר את העולם הבא שלו בשביל עם ישראל. רבנו היה חוזר ומדגיש שבשביל זה צריך עצבים של ברזל. כל מוצאי שבת רבנו הרב צבי יהודה הזכיר את העצבים של ברזל של משה רבנו. אפשר לראות בזה מעין צוואה רוחנית של רבנו. לא היתה זו דרכו של רבנו להותיר אחריו צוואה ממונית או ארגונית או מעמדית או ירושתית. אך צוואה רוחנית - כן. כנראה סבר שיבואו ימים שנצטרך לעצבים של ברזל. ואכן הגיעו אותם ימים. אכן עם ישראל אינו בדיוק כפי שהיינו רוצים. אבל זהו עמנו ואנו הולכים עמו תמיד.

עם העם הזה, הדור הזה, המדינה הזאת, הצבא הזה - אנחנו יחד. בלי פלגנות, בלי שחצנות, בלי התחלות חדשות. אלא עצבים של ברזל וסבלנות גדולה. נכון שיש לנו ביקורת קשה על יהודים רבים - וגם להם יש בקורת קשה עלינו - ובכל זאת, אנו ממשיכים יחד. תמיד אנו יחד עם עם ישראל, עם כנסת ישראל, עם נשמת ישראל.

בכלל, אנו יודעים שכל המגרעות שאנו רואים בחיים הציבוריים אינן נוגעות לנשמה, לפנימיות.

אמר נוצרי אחד לרבי אבהו: עכשיו בוודאי טמאים אתם, שנאמר: טומאתה בשוליה (איכה). "ואין שכינה ביניכם שורה בטומאה" (רש"י). השיב לו: תא חזי, בוא וראה, מה כתוב עליהם: השוכן אתם בתוך טומאתם. אפילו בזמן שהן טמאים, שכינה שרויה ביניהם (יומא נז א).

תא חזי! בוא וראה! זה לשון ספר הזוהר שמופיע עשר פעמים בגמרא. ראה ראייה פנימית, נשמתית. ואז מתוכה גם תראה ראיה גלויה, פשוטה. את כל מעלותיו של העם השוכן בציון, שנושא על גבו מדינה שלמה, עם כל בעיותיה. ואז תתאהב עוד פעם בעם ישראל בעקבות ריבונו של עולם אשר "בוחר בעמו ישראל באהבה" ו"אוהב את עמו ישראל". תמיד אוהב, תמיד בוחר, תמיד שמח בעמו. בעמו! עמו!