שיעורי הרב שלמה אבינר

אל תעניש ילד קטן

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: ילדנו מתנהג רע, שובר דברים, זורק מזון על הרצפה, מושך את שערות אחותו וכן הלאה. מדברים אותו – לא מועיל, הוא מורד. אולי כדאי לתת לו כמה מכות כדי ליישרו?

תשובה: חלילה וחלילה! אין מענישים ילד קטן. מובן שאתם מתוסכלים, מעוצבנים ומאוכזבים. לעיתים אנו מתפרצים, כיוון שאנו בסך הכל בני אדם ולא מלאכי השרת, אך אין להפוך זאת לאידיאולוגיה ולהעניק הצדקה להענשת ילד קטן. קל וחומר להרביץ. אם כן, מה לעשות? – לחנך.

ברור שיש מקרים יוצאי דופן, כבכל דבר בעולם. אם ילד יושב לו על אדן החלון בקומה רביעית, ודאי שיש למשוך אותו משם מיידית ולתת לו טיפול כזה שלא יעיז לחשוב על זה פעם נוספת – עד אשר נתקין סורגים. אך אין זה חינוך. זו התניה, כדוגמת אילוף בעל-חיים. במקרים יוצאי דופן, יש לאלף ילד בעזרת עונשים ומכות. אמנם בכך נגרם נזק חינוכי, אבל פיקוח נפש דוחה חינוך.

חינוך מהו? לעורר את החשק ואת ההזדהות, לחזק הרצון, להפנים. זו עבודה קשה וארוכה. לא די לתכנת ילד-עושה-טוב אלא להפוך אותו לאדם טוב בעצם מהותו. ודאי שאדם טוב עושה טוב, אך יתכן אדם שאינו טוב ובכל זאת עושה טוב - עקב לחצים, הפחדות ואיומי עונשים.

הוא אינו מסכים בעומק אישיותו ואפילו שונא את הדרך שבה הוא נאלץ לילך, לכן יש חשש שביום מן הימים הכל יתמוטט, כאשר יחדלו אותם לחצים. "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו). אם החינוך תואם את דרכו הפנימית הוא נכס נצחי.

חינוך אינו שינוי התנהגותי בלבד, שעם כל חשיבותו חייב להיות מלווה ברצון פנימי. ככל שהשינוי ההתנהגותי נוגד את הרצון העצמי, גדלה יותר ההתנגדות הפנימית עד שלבסוף הכל מתפוצץ. אין מפעילים ילד על ידי מכות ואיומי עונשים.

שמא תאמרו: שיטה זו פועלת, לעומת דיבורים עדינים הנופלים בחלל ריק. סטירת לחי – מביאה לתוצאה מידית! לא כן. עובדה שיש צורך בסטירות חוזרות, סימן שלא חל השינוי המיוחל אלא רק חשבון כדאיות לטווח המידי.

נזכור שהילד שרוי בעולם קשה, עולם של מבוגרים, שבו אין הוא מצליח תמיד להשתלב, וכן קשיים חברתיים עם חברים, מורים שכנים, קרובי משפחה וקשיים עם עצמו. זהו עולם רצוף התמודדויות ובעיות. הוא זקוק לבני ברית, לכמה אנשים שאתם ירגיש טוב ובטוח, אנשים המעניקים לו ביטחון עזרה ושמחה. מכות הוא יקבל די הצורך מהעולם הסובב כדוגמת הילד הקטן הלומד ללכת, ההולך ונופל והולך ונופל – כך תהיה כל תבנית חייו. כך ריבונו של עולם ברא את העולם בחכמתו.

אבל הילד צריך אדם שהוא יכול לתת בו אמון מלא, וממנו יקבל חום ואהבה. ואלו הם הוריו וגם מחנכיו הקרובים.

החפץ חיים נשאל איך יתכן שבחור ישיבה שקדן מתפקר פתאום, והשיב במשל הקוזאק, תפארת הצבא הרוסי, לוחם אמיץ וממושמע להפליא, שאחרי עשרות שנות שירות נאמנות הוא משתחרר עם פנסיה גבוהה, ומכלה שארית חייו בבתי מרזח, בשכרות המסתיימת בתגרות ובמאסרים. איך נבין התהפכות קיצונית זו? תשובה: גם בהיותו סמל המשמעת העצמית בצבא, רק גופו היה שם, אך רוחו היה בבית המרזח. לא חל בו שום שינוי מהפכני.

וכן אותו תלמיד. גופו היה בישיבה אך הלב שלו היה במקום אחר. אמונתו, חשקו והתעניינותו היו במקום אחר, רק המסגרת החזיקה אותו, לכן בו ביום שנפתחה, מיד חיפש לו דרכי הפקר.

כמובן יש פתרון: לשומרו כל חייו במסגרת חזקה, סגורה ומסוגרת. השאלה היא האם זה תמיד ניתן.

זה הכלל: לא די לשנות לטובה את התנהגותו של הילד, יש למשוך את אמונתו ותשוקתו כדי לחולל בו שינוי פנימי. לעיתים, השינוי הפנימי והחיצוני סותרים זה את זה. שינוי התנהגותי בא על חשבון התרחקות מעולמו הפנימי.

רווח לטווח קצר והפסד לטווח ארוך יגבה בסוף מחיר יקר עם ריבית וריבית דריבית.

ודאי שאין להרשות לילד הפקרות. ודאי שיש לקבוע לו גבולות, אבל לא בעזרת מכות ועונשים. גם את הכפייה יש לתחום בגבולות מסוימים, ובעיקר יש ללוותה במאמץ להביא איזו מידה של הסכמה פנימית, כדי שלא תהיה ממש נגד הרצון. הכפייה אמורה להיות עזר לרצון: "אני כופה עליך, לא מפני שאני נגדך אלא מפני שאני בעדך"; "לא מפני שאיני נותן בך אמון אלא אדרבה, מפני שאני נותן בך אמון, אני קובע לך גבולות".

המטרה: השינוי הפנימי, כיצד? בעזרת הסברה, לימוד, סיפורים, חיזוקים חיוביים והעיקר על ידי כך שההורים עצמם הם כאלה. אם אתה אדם שמח, ילדיך היו שמחים. אם אתה רוטן וכועס, כך יהיו ילדיך. אם יש לך לב טוב, גם לילדיך יהיה לב טוב.

הרי ילדים קטנים מזדהים מאד מאד עם הוריהם. בהתחלה זה חיקוי, אחר כך זו הזדהות מתוך הבנה והסכמה. בספר הזוהר כתוב שהמחנך האמיתי אינו מי שנותן הוראות לזולת אלא מי שבעצמו עושה, ומתוך כך מקווה שאחרים ילכו במסילתו.

אדם צריך לחנך את עצמו לפני שהוא מחנך את ילדו. בכלל, חינוך ילדים הוא מסלול ארוך הבנוי על סבלנות, אהבה ואמון. עונשים, נזיפות קשות והבעות חוסר אמון אינם מיסודות החינוך, אינם פתרונות פלא, אלא לכל היותר אמצעי עזר נדירים.

העיקר: א ה ב ה .