שיעורי הרב שלמה אבינר

ענווה

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: אינני מבין את דברי חז"ל: "דע מאין באת – מטיפה סרוחה; ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה; ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (אבות ג א), שהרמח"ל מביא בתור התבוננות המביאה לענווה (מסילת ישרים כג).

באדם מקננת תחושה שאם הוא נחות ועם דימוי עצמי נמוך, לא יגיע לכלום. אם אדם חושב שיש לו ערך, זה מהווה תמריץ להישגים, אך אם הוא ממילא עפר ואפר, אז ישב בבושתו. כמה עמלים הפסיכולוגים בעקבות אדלר כדי לשחרר אדם מתסביך נחיתות ומרגשי נחיתות. להיות עניו מה טוב – אך להיות טיפה סרוחה רימה ותולעה, זו כבר שפלות קיצונית.

תשובה: קודם כל, רבנו הגדול, הרמב"ם, אכן לימדנו שאף על פי שבאופן כללי אין להיות קיצוני אלא ללכת באמצע, הרי ענווה יוצאת מן הכלל: "שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה מאוד" (הלכות דעות ב ג). והוכחה ממשה רבנו עצמו: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ג).

שנית, כבר הוכיח הרמב"ם במורה נבוכים שאין צורך להיות עילאי ובמרכז כדי לעבוד את ד'. איננו מלאכי השרת, רק בני אדם פשוטים ובכל זאת אנו עובדים את ד'.

לא רק הרמטכ"ל משרת את המולדת אלא כל חייל. אין צורך שאהיה מיוחד ואגשים את עצמי באופן בולט, שכן כל זה כאין וכאפס לעומת הזכות הגדולה לעבוד את ד' ולהיות שותף לריבונו של עולם במעשה הגדול של תיקון העולם.

לכל יהודי פשוט, יש ערך עצום בפני ריבונו של עולם, והוכחה לכך היא סיום המשנה: "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". זה רצונו יתברך - שתעשה את מלאכתך נאמנה. וכבר אמרו רבותינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים" (ברכות יז א). איני מזלזל בעצמי, כך ריבונו של עולם עשה אותי, קטן לעומתו, וקטן לעומת אחרים, ואני שמח בחלקי ועושה כמיטב יכולתי.

אדרבה, זה מה שנותן כוח. ראה שכל גדולי עולם שלנו היו ענווים. אברהם אבינו, "ויען אברהם ויאמר: הנה נא הואלתי לדבר אל ד', ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח כז); משה ואהרן, "ונחנו מה כי תלינו עלינו" (שמות טז ז); דוד המלך, "אחרי מי יצא מלך ישראל? אחרי מי אתה רודף? אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד" (שמואל א, כד טו) "ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם" (תהילים כב ז).

גם בדתות אחרות דיברו הרבה בשבח הענווה, אבל זה בגדר מדברים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, ולא ראינו שמנהיגיהם הנם ענווי עולם. אף החזון של אפלטון על המלך הפילוסוף, העטור בענווה ושאר מידות טובות, נשאר בגדר משאלה חסודה. ואדרבה, מעשה שקמה פעם נערה פשוטה בת 17 ושמה ז'אן דארק, לא שייכת לאצולה, לא מלומדת ואפילו אינה יודעת קרוא וכתוב, ויתר על כן אשה ולא גבר, בנאלית ופשוטה ותמימה, שאהבה להתפלל בהיותה ילדה, מה ששם אותה ללעג בפני נערים בני גילה – והנה היא הצילה את צרפת מכיבוש האנגלים בזכות תמימותה, אומץ ליבה והתלהבותה. אך הצרפתים לא יכלו לסבול זאת, מכרו אותה לאנגלים והכנסייה שרפה אותה על המוקד. רק אחר כך הודו שטעו, אבל כבר היה מאוחר.

ואנו אומרים: "ענווים ירשו ארץ" (תהילים לז יא). וככל שאדם גדול, הוא עניו יותר. כל תלמיד חכם משתמש בלשון "לעניות דעתי" וחותם "אני הקטן", ומרן הרב קוק היה חותם "עבד לעם קודש על אדמת הקודש". אפילו מלך ישראל נצטוה "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז כ).

אין לטשטש בין ענווה לבין שנאה עצמית או זלזול בעצמו. ענווה, אין פירושה חוסר סיפוק במעשיו הטובים. אדרבה, אם אני קטן והצלחתי לעשות דבר טוב אז זה גדול מאוד, וכמה אני שמח. לעומת זאת, אדם בעל גאווה מזלזל בהישגיו, שלדעתו אינם תואמים את יכולתו ואת מדרגתו העילאית בעיניו.

אשרינו שזכינו להיות עם של ענווים.