שיעורי הרב שלמה אבינר

עמדת הרבנות ממלחמת ששת הימים עד עתה: אסור לעלות להר הבית

[אתר סרוגים]

אחרי מלחמת ששת הימים, בראש חודש סיון תשכ"ז, התכנסה מועצת הרבנות הראשית בשיתוף פוסקים ידועים וחברי בית הדין הרבני הגדול, ודנה בשאלת הר הבית.

עמדתה הנחרצת של הרבנות היתה, שיש לתבוע מן הממשלה שהמקום לא יהיה פתוח לציבור כאתר תיירות ח"ו, וכי בהיותו המקום המקודש ביותר לעם ישראל, על הממשלה למסור ליד הרבנות הראשית לישראל את שמירתו, ועל כל פנים לשתף אותה בשמירתו, על מנת למנוע את חילולו. היה מובן שיאפשרו למוסלמים להיכנס לשטח המסגד בלבד, על מנת לערוך שם תפילות, אך היה ברור מאידך שיש גם צורך לגרום לכך שכל שאר השטח יהיה סגור לכל אדם, ובנושא זה ייקבעו גדרים וגם תוקמנה גדרות בהתאם.

היה דיון גם בשאלה האם להוציא אזהרה לציבור בהתאם, או להשאיר את עניין פירסום האיסור לשיקול דעתו של כל רב, והוחלט במפורש, שבעניין הר הבית לא יתכן למסור את שיקול הדעת לכל רב בקהילתו, אלא הרבנות הראשית עצמה חייבת לצאת בזה בהודעה פומבית לציבור הרחב. וברוח הדברים אף פורסמה בו ביום הודעה המזהירה את הציבור שלא להיכנס לשטח הר הבית. באותה מודעה הודגש, שאנשי צבא שצריכים להימצא בהר מסיבות של פיקוח נפש, גם הם חייבים בדיני מורא מקדש.

למרבה הצער לא קיבלה הממשלה את עמדת הרבנות בשאלה העקרנית של מסירת שמירת המקום הקדוש, ועל כן ברוח הדברים שהוחלט עליהם בישיבה הנ"ל, וגם על פי העיקרון שבעניינים שיש בהם משום מגדר מילתא ,יש לשתף את כלל הרבנים בישראל, פורסם בחודש אלול תשכ"ז כרוז אזהרה, שבראשו חתמו הרבנים הראשיים הגאונים הרב אונטרמן והרב ניסים, יחד עם הגאון ר' יחזקאל אברמסקי, שהיה אז נשיא ועד הישיבות, ועמהם עשרות רבנים ודיינים, גאונים מפורסמים וראשי ישיבה ידועי שם, ונמנו וגמרו שיש להימנע מלהיכנס לכל שטח הר הבית, מבלי הבדל דרך איזה שער נכנסים.

בשנת תשל"ו, בחודש אדר ב, חזרה מועצת הרבנות ודנה בנושא בהרחבה, והקדישה לדיון שתי ישיבות רצופות (ח באדר ב, כ"ב באדר ב). בישיבות אלו הציג הרב הראשי דאז, הרב שלמה גורן את תמצית מחקריו, ואת מסקנותיו בשאלת גבולות הר הבית והעזרות, ומעמדם ההלכתי של שטחים שונים באתר בהתאם. ואולם בדיון שנערך במועצה בעקבות זאת, ואשר בו התבטאו כמעט כל המשתתפים בישיבה, נקבע במפורש שאין להכריע בהלכות הנוגעות להר הבית, אלא אם כן תהיה בעניין הסכמה רחבה של גדולי ישראל (וכפי העמדה שביטא בדיון הרב אושפזאי שאמר: "גם בזמנו של הרב קוק זצ"ל כשהיו שאלות רציניות, הרב זצ"ל עמד בקשר עם גדולי הרבנים").

ההחלטה שנוסחה באותה ישיבה על דעת הרב גורן עצמו הדגישה מצד אחד את היותו של הר הבית המקום הקדוש ביותר לעם ישראל, אך כאמור, מאידך גיסא לא הסכימה המועצה להתיר כניסת יהודים לאיזה שהוא חלק מן השטח, ורק נקבע באותה ישיבה במפורש, שאחרי שיפורסם ברבים מחקרו של הרב הראשי בעניין, ייערך בנושא דיון "בכובד ראש יחד עם רבני ישראל".

בדיון שנערך במועצת הרבנות כעשר שנים מאוחר יותר, סיפר הרב שאר ישוב כהן, שהטעם שבגללו נמנע גיסו הרב גורן לפרסם איזה שהוא היתר בנושא, היה משום שהיה מודע למכשולות שיכולים לצמוח מן העניין, וזאת כמובן מלבד העמדה העקרונית שנקטו בה רוב המשתתפים באותו דיון, ואשר בסופו של דבר גם הרב גורן הסכים לה, שבנושא אין מקום לדון במועצה ללא שיתוף גדולי הרבנים.

ביום י' בשבט תשמ"ו חזרה ודנה בנושא מועצת הרבנות הראשית. לישיבה זו הוזמנו (לפי בקשתם) נציגים של "נאמני הר הבית", והם הסבירו בהרחבה למועצה מדוע לפי דעתם יש צורך חיוני בזמן הזה, לאפשר כניסת יהודים להר הבית. ואולם אחרי עיון מקיף בעניין, ואשר בו הביעו דעתם הנחרצת רבים מחברי המועצה, החליטה המועצה שאין מקום לפרוץ בזה את גדרם של הראשונים, ולשנות את הדברים שנקבעו בהסכמה כללית בשנת תשכ"ז.

הרב זלמן קורן הכין תזכיר זה (זה רק חלק ממנו) על פי בקשת הרבנים הראשיים, לצורך דיון מיוחד שקיימה מועצת הרבנות בנושא, ביום שני, ר"ח מנחם אב תשנ"ז. בסופה של אותה ישיבה החליטה המועצה למסור את התזכיר כלשונו לפירסום על ידי דובר הרבנות, בצירוף כרוז הרבנות ורבני ישראל באלול תשכ"ז, בנדון.

ועיין בספר "הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה" עמ' 786-763.

• פורסם בשאילת שלמה 381