שיעורי הרב שלמה אבינר

לעילוי נשמת ענבל זצ"ל, הרעיה המסורה, האמא המסורה.

העולם הזה הוא, כפי שכתוב בספר הישר,גיא תלאות, מלא צרות. גם מלא שְׂמחות, גם מלא צרות. גם מלא דברים טובים, וגם מלא ייסורים.

על הדברים הטובים – יש להודות לד'. ועל הדברים הרעים – יש להילחם.

אומר ר' יצחק עראמה ,בפירושו 'עקדת יצחק': האדם נברא לוחם. איך להילחם? מה שאפשר לשַׁנות – צריך להילחם לשַׁנות. מה שאי אפשר לשַׁנות – צריך לקבל כמו שזה, ולהמשיך, לסחוב קדימה ולהמשיך.

ויש לכך הרבה דוגמאות בתורה, הרבה פעמים היו קשיים וייסורים ונפילות וחטאים, ואחר כך ממשיכים, סוחבים.

ידוע הסיפור על רבי מאיר, שהילד שלו נפטר בשבת, ואשתו לא גילתה לו במהלך השבת. במוצאי שבת אמרה לרבי מאיר: 'מישהו נתן לי פיקדון, והוא רוצה אותו בחזרה. להחזיר לו?'. הוא אמר: 'ודאי להחזיר לו!'. היא אמרה: 'זה הפיקדון. נחזיר?' – 'כן, נחזיר'.

אחרי חורבן בית ראשון – המשכנו להילחם. אחרי חורבן בית שני – המשכנו להילחם. אחרי השואה – המשכנו להילחם. תמיד המשכנו. אספנו מה שיש לנו, והמשכנו.

בשואה, נהרג שליש עם ישראל – המשכנו עם שני-שליש הנותרים.

עכשיו בלי ענבל, לא שליש, כי אין שלוש אמהות, יש רק אחת. זה שלושה שלישים. גם אחרי זה צריך להמשיך.

הקצין, לוחם, נופל לו חייל – הוא ממשיך להילחם.

אחד, ביתו עלה באש, והוא יושב מול האודים העשֵׁנים, בוכה. – הוא צודק. אמר לו חבירו: "בוא, נאסוף יחד מה שנותר לנו מן הבית, מה שנותר לך. וממה שנותר נבנה בית קטן, נבנה חצי בית".

קודם היה בית של אבא ואמא, עכשיו יש רק בית של אבא, חצי בית. נמשיך עם חצי בית, זה מה שיש לנו.

ריבונו של עולם, שמביא עלינו ייסורים, הוא גם מביא לנו כוחות להילחם ולהיבנוֹת ממה שנשאר.

אנחנו לא יודעים את הסודות של ריבונו של עולם. אנחנו לא יודעים למה הוא לוקח מישהו בחזרה בגיל צעיר, ומישהו אחר בגיל מבוגר. אלה סודות ההנהגה האלוקית. אנחנו יודעים שהוא רוצה טובָתֵינו, אבל אנחנו לא מבינים למה הוא עושה ככה, והוא לא מוֹסֵר לנו.

זה לא שאיבדנו אמא. החזרנו אמא. תודה לריבונו של עולם, שנתן אותה, בפיקדון, ארבעים שנה. תודה על כל שנה, תודה על כל חודש, על כל שבוע, על כל שעה ועל כל שנייה. תודה על המתנה המופלאה הזאת, ארבעים שנה. ועכשיו, הוא ביקש בחזרה.

זה מאוד עצוב, וזה מאוד נורא. אבל אנחנו מודים על מה שקיבלנו, ואנחנו ממשיכים, מכוח המתנה.

בסוף ספר ה'תניא' יש איגרת לתלמידי ר' יצחק מברדיטשב, ואיגרת לתלמידי ר' מנחם מויטבסק, שמת רבָּם, אלה ואלה, והיו שבורים ומרוסקים, עצובים, עזובים יתומים.

הוא אומר: 'הרב שלכם, הוא לא נעלם. מי שהיה בקשר איתו בחיים, הוא עדיין בקשר איתו אחרי החיים. מצד מה – זה קשר רחוק, לא רואים אותו, מצד מה – זה קשר יותר קרוב, כי המרחקים לא חוצצים לפני הנשמות'. הנשמות האוהבות והאהובות, הן בקשר, סמוי, באופנים שאנחנו לא מכירים

קודם כל האמא זורמת בילדים. הנשמה זורמת. "אלה תולדות יצחק – אברהם הוליד את יצחק". אומרים חז"ל, 'אלה תולדות יצחק – אברהם!'. יצחק נקרא אברהם, אברהם נקרא יצחק.

זה דבר עמוק. אברהם זורם בתוך יצחק. ויצחק נקרא יעקב, ויעקב נקרא יצחק. רוח האבות בבנים, רוח האמהות בבנים, ובבנות.

אמא, מתעניינת משם במה שקורה פה. כשאתם בוכים – היא בוכה. כשאתם שמחים – היא שמחה. כשאתם מיואשים – היא מיואשת. כשאתם ממשיכים בעוז ובגבורה – היא מרגישה עוז וגבורה, ועוזרת. איך? אנחנו לא יודעים. אנחנו לא יודעים סודות של נשמות.

אנחנו יודעים שהנשמות קשורות. כשנאזרים בעוז ובגבורה, בשמים אמא שמֵחה. היא עצובה כשהָלְכָה, הייתה רוצה לא ללכת. אבל שם זה עולם שכולו טוב, ופֹה זה עולם שלא כל-כך כולו טוב. בכל זאת – הייתה מעדיפה להיות עם אבא ועם הילדים בעולם שלא כולו-טוב, מאשר שם בעולם שכולו טוב. היא מעדיפה. אבל כך ריבונו של עולם סידר, ואנחנו לא מבינים למה. הרבה דברים אנחנו לא מבינים. ולכן, קשה לנחם. "דִמְעַת העשוקים ואין להם מנחם".

אבל זאת אנחנו יודעים שהקשר לא ניתַק. הוא ממשיך. היום, ומחר, השנה, בשנה הבאה, ועוד הרבה שנים. ואמא רוצה שנמשיך. זה קשה, אבל צריך.

צריך להתאבל שנה. זה לא נעים. אבל לא נחשוב שהכל נגמר, לא. צריך לאסוף את הכוחות הנותרים, כמו אחרי הבית שנשרף, לעשות ספירת-מלאי, מה היה לנו ומה אין לנו. וּבְיֶתֶר-דיוק: מה בכל זאת יש לנו עדיין.

וממה שיש לנו, אנחנו ממשיכים, ובונים, ועושים, ושמחים.

מותר לבכות. מצוה לבכות לפעמים. מותר להתעצב. מותר להתגעגע. מותר להצטער. בודאי. אבל צריך להמשיך, על אף כל הקשיים.

תמיד נסתכל קדימה. ריבונו של עולם עשה לאדם עיניים מקדימה, כדי שיסתכל קדימה, ולא יסתכל יותר מדי אחורה. מי שיסתכל יותר מדי אחורה, לא יוכל להתקדם. לכן ד' עשה עיניים קדימה, ולא עשה עוד עיניים אחורה.

לפעמים מסתובבים, מסתכלים אחורה. בסדר גמור, טוב מאוד. אבל ריבונו של עולם רוצה – ואמא רוצה – שנסתכל קדימה.

היא משאירה הרבה רכוש. רכוש של מידות טובות, רכוש של עוז וגבורה ושמחה והסתפקות במועט. הרבה רכוש. לא השאירה בית ריק.

היא לא נמצאת, אמא, אבל רוחה מרחפת על פני החיים. רוחה מתנגנת בקול עדִין בחיים.

עושים דברים, דברים טובים, ולא יודעים ולא חושבים שזה מכוחהּ. לא יודעים שהניגון הזה, ניגון החיים, בא ממנה. גם אחרי הרבה הרבה זמן, שהיא כאילו נשכחת, – הניגון שלה ממשיך להתנגן בנשמה, במעשים הטובים .

זו לא פרידה סופית. היא עדיין פה, אמא, במידה מסוימת, שאנחנו לא מכירים. כי כאמור, אנחנו לא יודעים סודות של נשמות. לא סודות למה הנשמות נשארות מעט זמן, וגם לא איך הקשר של הנשמה שלנו עם הגוף שלנו, וגם לא איך הקשר של הנשמה שעזבה את הגוף – איתנו. אנחנו לא יודעים. אבל הקשר הזה קיים.

וזו הצוואה שלה, שנמשיך. לא צוואה כתובה, עם דיו על הנייר, אלא צוואה כתובה באותיות חיים, באותיות דם, באותיות דם הנפש שלה. זאת הצוואה. הצוואה שנשארה חיה בתוכנו.

לכן, חייבים להיות גיבורים, ולמשוך קדימה תמיד. כל מה שעשינו קודם – אנחנו ממשיכים לעשות. הכל - מתוך הכוח הזה, הרוח הזה, שמרחף על פני החיים שלנו.

תהיה נפשה צרורה בצרור החיים, עם נשמות כל הצדיקים.

• פורסם בשאילת שלמה 572

==

==