שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

על יום ירושלים (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, ולמקום הזה שחזרנו לירושלים הפנימית ולירושלים העתיקה כי במלחמת השחרור לא הצלחנו לשחרר את ירושלים. וזה בגלל שאז היו לנו 3 צבאות, אמנם מתואמים בניהם ובכל זאת לא כן הוא ענייניה של ירושלים, לא כן אוהב רבש"ע. אבל במלחמת ששת הימים כל עמ"י שאיש אחד בלב אחד פרץ משער האריות ובגבורת אריות וזה מוצא חן בעיני רבש"ע.

ומתוך כל חזרנו לירושלים הבנויה, העיר שחוברה לה יחדיו שעושה את כל ישראל חברים. חברים הכוונה- ת"ח. בניגוד לעמי הארץ שלא תמיד אפשר לסמוך על הכשרות והפרשה תרומות ומעשרות שלהם, אבל בירושלים כולם נעשים חברים- ת"ח.

הכיצד? אתמול הוא היה עם הארץ והיום הוא ת"ח? לא כן, גם אתמול הוא היה ת"ח כי בתוכיותו כל אחד הוא ת"ח. כי התורה לפני שניתנה עם דיו על הקלף היא נרשמה באותיות נשמה בתוך כל אחד מישראל. ולכן אותו אחד הוא ת"ח. ובגמ' עם הארץ [..] מותר להרוג.. הכיצד שואל המהר"ל בבאר הגולה בסוף, ובכן זה לו יצוייר אדם שהוא כולו עם הארץ, אבל אדם מישראל שמהותו ותוכיותו הוא לא עם הארץ, הוא ת"ח. וכל בנייך לימודי ה'. אחד בבחירה ואחד בסגולה, אחד בגלוי ואחד בסמוי. וירושלים עושה את כל ישראל חברים. בעצם, היא לא יוצרת יצירה חדשה אלא היא מגלה מה שגנוז במעמקי הנשמה וזאת החברות האמתית. אמנם גם לפני התורה יש חברות, דרך ארץ קדמה לתורה, אבל אחרי התורה מופיעה חברות עילאית שהיא חברות של ת"ח, וזה החיבור העליון של ירושלים.

אמר הנציב- א"י היא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. כל כך הרבה סוגי יהודים כ"כ הרבה דעות וזרמים, ואיך אפשר שכולם יחיו ביחד? אפשר, א"י היא שמחברת.

ומי כמוך עמ"י גויי אחד בארץ, אומר ספר הזוהר- בארץ הם עם אחד. הארץ עושה אותנו גויי אחד. אם כך אם א"י היא הבריח התיכון- ירושלים היא הבריח העליון הפנימי הנשמתי הסודי.

התקדמנו ממלחמת השחרור- הבריח התיכון, ליום ירושלים- הבריח העליון.

התקדמנו בברכת המזון, הברכה הראשונה מוסבר בעולת ראיה- "הזן את הכל", אדם צריך לאכול, אתה אוכל אבל בשביל מה אתה אוכל? "על הארץ ועל המזון", אני אוכל בשביל להיות בן נאמן לארצי ולעמי ולמדינתי. אבל יש גבוה מזה- "בונה ברחמיו ירושלים אמן". לא רק בשביל הצד הלאומי אלא בשביל הצד הרוחני הקדושתי העליון, בשביל הפנים בשביל הלב. מדינה צריכה צבא, מדינה צריכה כלכלה, לא פחות מזה ויותר מזה מדינה צריכה לב נשמה, אור עליון. חזרנו אל הלב ואל הנשמה, מי שיש לו עניים רואה.

אחרי הצהרת בלפור הרב קוק עשה סעודת הודיה לה', פה במקום הזה, ולעומת זאת היו בירושלים מודעות אבל -שזה לא טוב.. ושאל הרב ראם את הרב קוק- אינני מבין- זה אותה תורה אז איך לאחד זה יום שמחה ולשני זה יום אבל? אמר לו הרב קוק כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, למה זוכה ורואה בשמחתה? היה צריך לומר זוכה ורואה בבניינה. לא נכון. בבניינה כולם רואים. כל מה שאנחנו רואים זה זה. יש רואה את בניינה ושמח ויש רואה את בניינה ובוכה. יש שרואה את האורות ויש שרואה את החשכים.

הרב קוק רואה את האור. כל כמה שורות ברב קוק כתובה המילה אור. הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובים לילה, התרנגול מבחין באור כאשר יש עדין חושך, הוא כבר רואה את האור. ואומרת הגמ' העטלף גם כשיש לו אור הוא רואה חושך, הוא מפחד מן האור. אנחנו לא מפחדים מן האור. אנחנו רואים את האור ההולך ואור עד נכון היום, אורח צדיקים כאור נוגה הולך ונכון עד נכון היום.

האור הולך וכובש את המחשכים בשביל זה צריך עיניים טובות, צריך עין טובה, עין טובה של אברהם אבינו. כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. מי שמכוון את העין שלו לעין האלוקית רואה את הדבר המופלא ביותר שלא קרה אלפיים שנה- הקב"ה מחזיר שכינתו לציון. הוא מחזיר שכינתו ע"י שהארץ נותנת פריה בעין יפה, בחזרה לארץ, חזרה לירושלים, ע"י החזרת התורה לעמ"י. וכן הלאה. איך אפשר לא לראות? איך אפשר להיות עטלף? לפני 500 שנה כבר אמר ר' יוסף קארו- זה קורה, הנה עכשיו. אז באמת היה ספק, שכווי הרואה את האור בתוך החושך. אבל עכשיו יש כ"כ הרבה אור, וכל החשכים שיש הולכים ופוחתים ואנחנו הולכים ונלחמים ומתקדמים. ואנחנו נמשיך עד הגאולה השלמה בנפלאות ה' על עמו ונחלתו.