שיעורי הרב שלמה אבינר

'''שאלה:''' האם מותר לסמוך על ההכשר של הרבנות הראשית לישראל או רק על הכשר של בד"ץ?

'''תשובה:''' באופן פשוט, כל ההכשרים כשרים.  כל מוצר עם כל הכשר הוא בחזקת כשרות עד אשר יוכח להפך.  אנחנו סומכים על החזקה המובאת בגמרא בנידה (טו, ב), שתלמיד חכם אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.  כלומר, רב אינו מוציא מתחת ידו מזון שאינו כשר.

לפעמים יש חילוקי דעות, זה אומר ככה וזה אומר ככה, אבל כדי להכריז שמשהו לא כשר צריך להוכיח. 

כלל גדול: אנחנו צריכים להיזהר לא לפקפק על הכשרות של רבנים.  אם רב נותן הכשר – זה כשר. בין עם זה רב בד"ץ, רב מהדרין, רב עם כיפה סגורה, רב עם כיפה שחורה, זה לא משנה.  אם אומרים על הכשר של רב שאינו כשר, אנחנו אומרים שהרב שאישר את האוכל הזה הוא פושע.  בכך בעצם אנו אומרים עליו שהוא מאכיל טרפות לעם ישראל!  זו האשמה חמורה מאוד. ממילא המחשבה הזאת היא שיא הטריפות.  הרי למה שהוא יעשה את זה?  מה האינטרס שלו?  להרוויח כסף?  וכי בשביל להרוויח כסף רב מאכיל טריפות?!  להאשים תלמיד חכם בדבר כזה זו עבירה חמורה.  צריך מאוד להיזהר מזה.

הרבי חיים מבריסק היה מאוד מחמיר לאכול בפסח רק "מצה שמורה" שהייתה שמורה משעת קצירה. כיום, כל "מצה שמורה" שמורה משעת קצירה משום שכל האיכרים הם יהודים, אבל בחוץ לארץ זה היה דבר קשה מאוד להשיג.  פעם רבי חיים הלך אחר העגלה עם החיטה ממקום הקצירה תוך שהוא עוקב אחריו ומשמרו. בשלב מסוים בדרך הייתה שלולית שמנעה מרבי חיים מלעבור בעקבות העגלה - ולרגע איבד את ראייתה של החיטה.  אמר רבי חיים: כבר אי אפשר להשתמש בחיטה – הא כבר לא שמורה.  נכנס לחנות וקנה חיטה. שאלו בנו: אבא, וכי אתה חושב שבעל החנות הלך אחרי העגלה בשלוליות?  השיב: לבעל החנות יש חזקת כשרות ואני לא מפקפק עליו! 

הרב אברהם שפירא זצ"ל היה מספר את הסיפור הזה כשאנשים היו מפקפקים על איזה הכשר.

סיפר הג"ר חיים קניבסקי: מעשה במחלק חלב לבתים שגם היה מחלק לחזון איש.  פעם השאיר המחלק את כד החלב מגולה ברחוב, והרב לא השתמש בחלב בגלל דין "גילוי".  סיפר לו המחלק שבמקום הריכוז של המחלקים, משאירים תמיד את החלב מגולה, ומדוע רבינו אינו חושש.  השיב: ריעותא דלא חזינן, לא מחזקינן (אורחות רבינו ח"א עמ' רט). 
 
פעם עניתי לטלפון. מצידו השני שמעתי קול של נער צעיר. הנער שאל: "המוצר הזה הוא כשר או לא?"

עניתי: "אני לא יודע, תסתכל מה כתוב שם."

אמר: "יש הכשר של רב מסוים."

אמרתי: "אם יש הכשר של רב אז זה בסדר."

אמר לי: "האם אפשר לסמוך על הכשר של הרב הזה?"

שאלתי: "למה לא?"

אמר: "שאלתי את הרב נעים אליהו, אם אפשר לסמוך על הרב הזה."

שאלתי: "נו, ומה הוא אמר לך?"

"הרב אליהו אמר שאפשר לסמוך על ההכשר של הרב הזה."

"אז למה אתה מטלפן אלי?"

שאל: "האם אפשר לסמוך על הרב נעים אליהו?"

אמרתי: "אם אני אגיד שכן, אתה תצטרך לטלפן לעוד רב לשאול אם אפשר לסמוך עלי."

אמר: "נכון, לא חשבתי על זה..."

זה בלתי אפשרי.  לפעמים אנשים דווקא מחפשים בעיות.  פעם, אדם אחד בא לרב משה יהודה לייב לנדא של בני ברק ושאל: "אפשר לאכול דג מחברה מסוימת"?  ענה הרב: "כן".  שאל: "האם יש מחלוקת בעניין"? אמר: "לא".  שאל: "יש ספיקות"?  "לא". שאל: "יש איזה בעיות עם הדג"?  ענה: "לא, אבל אני אישית לא אוכל אותו."  למחרת, היו כרוזים: "הרב לנדא אמר: לא לאכול את הדג הזה"!  

(וכדומה הסטייפלר סיפר שהגרי"ז אמר לו, כמה צריך להיזהר בהוראה.  שכאשר הכריזו על הקמת בית לאומי, באו ושאלוהו האם צריך לומר הלל.  והשיב: מה שייכות הלל לכאן - אם היו שואלים על ברכת שהחיינו היה מובן.  הלכו ואמרו בשמו שאמר לברך שהחיינו... כיוצא בכך סיפר הסטייפלר, שנשאל על אדם גדול שביקר בארץ, האם יש לברך עליו ברוך שחלק מחכמתו ליראיו.  והשיב שאינו יודע, ועכ"פ בלא שם ומלכות ודאי יוכלו לברך אם ירצו.  הלכו ואמרו בשמו שפסק לברך בלא שם ומלכות.  אשכבתיה דרבי ח"ב עמ' קנ).  אנשים מחפשים בעיות.  אלא, כל הכשר של כל הרבנים כשר עד שיוכח להפך.

כמובן, כל האמור לא מדבר על רבנים רפורמים שלא מקפידים על כשרות. וגם יש גם ארגונים של אנשים שהם רמאים או זיופים של הכשרים. בשביל זה יש רשימה של מוצרים בעיתיים באתר האינטרנט של מחלקת הכשרות של הרבנות הראשית לישראל.

'''שאלה:''' על כל פנים, אולי ראוי להחמיר ולאכול רק מוצרים עם הכשר בד"ץ?

'''תשובה:''' המחמיר תבוא עליו ברכה.

מי שרוצה להחמיר, יכול להחמיר בכל מה שהוא רוצה, לאו דווקא בהלכות כשרות. אפשר גם להחמיר בציצית ובשבת ובלשון הרע ובארץ ישראל ובאהבת הבריות.  כל אחד יכול לבחור על מה להחמיר, אבל אדם גם צריך לדעת איפה הוא עומד.  כל עניין החומרות מובא בספר מסילת ישרים רק בפרק על הפרישות. ההחמרה במצוות מובאת שם רק כחלק אחד מכל המכלול של הפרישות,  שמורכבת משלושה חלקים: א. לפרוש מכל תענוג שאינו הכרחי לחיים.  ב. להחמיר תמיד בכל חומרה אפשרית.  ג. להקדיש כל זמנו לעבודת ד'. אם כן, אני לא יודע אם אנחנו בדרגת הפרושים שנבוא להחמיר. 

בוודאי שאדם שרוצה להחמיר, צריך להיזהר שלא להיכשל במה שכתוב בווידוי של הרב נסים גאון: "על מה שהחמרת הקלנו, על מה שהקלת החמרנו."  על דברים כמו אוכל מחמירים - ועל לשון הרע מקלים.

התוספות בעבודה זרה (לו, א) מביא מהירושלמי שאחד התנאים של מי שמחמיר הוא שלא יבזה אחרים שאינם מחמירים, וק"ו תלמיד חכם. הירושלמי מספר שם על רב שבא מבבל לארץ ישראל והיה מחמיר על סוג אחד של חלב.  הרבנים בארץ אכלו אך הוא הודיע שלא יאכל.  אמרו לו: או שתאכל מיד או שאנחנו נכריז עליך כזקן ממרא. כמובן, הכוונה שם "בזקן ממרא" הייתה רק כביטוי, לא זקן ממרא של ממש -  כי לא היה אז סנהדרין, אבל כשהוא החמיר הוא ביזה את הרבנים במקום שלהם.

בנוסף, גם אם אדם רוצה להחמיר, נראה שיותר חשוב להחמיר פה בכבוד תלמידי חכמים.      

כך מבואר במשנה ברכות, (א', ג).  שם מובאת מחלוקת באיזה אופן צריך לקרוא קריאת שמע. בית הלל אומרים, אדם יכול לקרוא איך שהוא רוצה: אפשר בישיבה, אפשר בעמידה, אפשר בשכיבה על הצד. אבל בית שמאי אומרים שחייב לקורא קריאת שמע של ערבית דווקא בשכיבה כמו שכתוב: "ובשכבך". ואילו בית הלל אומרים מסבירים ש"ובשכבך", אין הכוונה לדרך האמירה אלא הכוונה לזמן האמירה – שצריך להגיד בזמן שאנשים שוכבים לישון. מספרת המשנה שרבי טרפון סיפר לחכמים שהחמיר כבית שמאי וקרא בשכיבה, ובאו ליסטים וכמעט הרגו אותו. אמרו לו חכמים: אילו הרגו אותך היה מגיע לך, מפני שעברת על דברי בית הלל.  אך קשה, הרי הוא לא עבר על דברי בית הלל.  לבית הלל לא איכפת איך קוראים - אפשר בישיבה, אפשר בעמידה, ואפשר בשכיבה על הצד.  אם כן, בזה שהחמיר כבית שמאי וקרא בשכיבה, איך עבר על דברי בית הלל? אלא, אומר ספר מסילת ישרים (פרק כ – פרק משקל החסידות), היות והייתה מחלוקת גדולה בין בית הלל ובית שמאי, ובסוף הוכרעה הלכה כבית הלל, אם פתאום קם אדם גדול ונוהג הלכה למעשה ברבים כבית שמאי, זה פוגע בסמכות של בית הלל.  אנשים ישובו לפקפק בפסיקה שנקבעה כבית הילל. הנזק שהוא גורם על ידי ההחמרה בדבר הזה יותר גדול מאשר הערך של לקרוא את קריאת שמע לשיטת בית שמאי.

אם כן, אם אנחנו רוצים להחמיר, כדאי להחמיר בכבוד תלמידי חכמים יותר מאשר בלפקפק על הכשרים.
הגאון הרב אברהם דב אוירבך, אב"ד של טבריה, סיפר מעשה שקרה בעבר בטבריה.  העירוב בטבריה התקלקל אך רבה של טבריה פסק שהוא כשר.  בטבריה גר באותו זמן תלמיד חכם גדול שהבין את טעותו של הרב. במוצאי שבת פגש התלמיד חכם את רבה של העיר והתלווה אליו בדרכו לביתו תוך שהם מדברים על עניינים שונים. בסוף אמר התלמיד חכם לרב שהוא מבקש ללמוד עימו קצת. הרב הסכים בחפץ לב. התיישבו בבית הרב, התלמיד חכם שלף מהמדף מסכת עירובין וקראו ולמדו.

פתאום, תוך הלימוד, נזעק רב העיר: "אוי ואבוי, לפי הסוגיה פסקתי לא נכון היום!"

אמר התלמיד חכם: "כן, כך נראה מהלימוד".  

רבה של העיר, שידע שלכך כיוון התלמיד חכם שאל: "אז כבודו הודיע בבית כנסת שלו בשבת שלא יטלטלו? "

ענה לו התלמיד חכם: "לא, כי לטלטל בשבת במקומות אלה זה מדרבנן ואילו כבוד תלמיד חכם זה מדאורייתא.  לכן שתקתי ולא אמרתי דבר".


אם כן, צריך להיזהר מאוד בכבוד תלמידי חכמים.
 

'''שאלה:''' אם מישהו אוכל מזון עם הכשר של איזה רב ובסוף מתברר שהמזון לא היה כשר, האם האוכל מטמטם את ליבו?

'''תשובה:''' לא. מרן הרב קוק כותב בספרו "מוסר אביך" (עמ 'יט), "עבירה מטמטמת ליבו של אדם" (יומא לט, א ועיין מהרש"א שבת לג, א) מצד שהיא עבירה ולא מצד התכונה של האוכל.  אם כן, אין חילוק בין אכילת איסור או עבירות אחרות.  לכן, מי שאוכל מזון עם הכשר שבאמת לא כשר אין לו טמטום הלב, כי כוונתו לא הייתה לעבור עבירה, כוונתו הייתה לאכול אוכל כשר.

[[קטגוריה: מאמר]] [[קטגוריה: כשרות - הלכה (מאמרים)]] [[קטגוריה: תלמידי חכמים (מאמרים)]]