שיעורי הרב שלמה אבינר

עלבונות מכפרים

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: שמעתי שאם אדם נפגע, זה מנקה אותו מחטאיו, בתנאי, כמובן, שאינו כועס על מי שפגע בו. אם זה כך, אז הלוואי שיפגעו בי - יש לי הרבה על מה לכפר. השאלה היא איך לקבל את הייסורים באהבה בלי לכעוס ובלי להתלונן.

וגם, אם זה נכון לתת ליהודי אחר לפגוע בי - מה לגבי העולם הבא שלו? האם לא חלה עלי חובה להוכיח את הזולת ולהסביר לו שמה שהוא אומר ועושה, פוגע בי כדי שלא ימשיך לפגוע בי בעתיד? אם אני מוכיח אותו, האם זה מוריד מהכפרה שלי? אם כן, אז מבחינתי עדיף לי לשתוק ועל ידי כך אזכה בע"ה לכפרה שלמה.

תשובה: אכן ייסורים מכפרים "כי את אשר יאהב ד' יוכיח" (משלי ג); "כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו, מדכאו בייסורין" (ברכות ה א). אך יש תנאי שהוא יקבל אותם באהבה: "יכול אפילו לא קבלם באהבה, תלמוד לומר: אם תשים אשם נפשו. מה אשם לדעת, אף ייסורים לדעת" (שם), כלומר כמו קרבן שצריך להיות בהסכמתו.

אבל לשמוח על הייסורים ולרצות אותם מראש, הוא מדרגה גבוהה מאד. "הנעלבים ואינם עולבין, שומעים חרפתן ואינם משיבין, עושין מאהבה ושמחין בייסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח ב). זו מידת חסידות עילאה.

היו חכמים שאמרו על ייסורין: "לא הן ולא שכרן" (ברכות ה ב). וכי לא רצו את זיכוך עוונותיהם? אלא שיש גם דרכים אחרות לטהר את האישיות כמו לימוד תורה, עשיית חסד, עבודת ד' במסירות נפש. כל העבודה הקשה של תיקון המידות. וכן אנו מסיימים את הווידוי של יום הכיפורים: "ומה שחטאתי לפניך מחוק ברחמיך הרבים אבל לא על ידי ייסורים וחוליים רעים" - וכן לפני קריאת שמע על המטה.

כי ייסורים אמנם מזככים, אך גם עלולים להיות מטרידים ומטריחים ומהרסים. לכן אמרו חכמינו "אלו ייסורים של אהבה , כל שאין בהם ביטול תורה… כל שאין בהם ביטול תפילה" (ברכות ה א), שהרי התורה והתפילה הם הקשרים האמיצים שמחברים אותנו אל ריבונו של עולם.

מסוג ייסורים אלה הם העלבונות. כפי שנמסר בשם הרמ"ק, רבי משה קורדובירו: "שבכל התשובות שבעולם, המעולה שבכולם, למרק החטאת והזדונות והפשעים היא סבילת העלבונות והחירופים והגידופים, והיא מעולה יותר מכל מלקות וסיגופי תעניות שבעולם, כי אם יסגף עצמו לבד, יחלש ויבטל מדברי תורה למאן דלא אפשר ליה ונקרא חוטא (תענית יא ב), וכן במלקיות וכיוצא. אמנם במידה זו תאכל ותשתה ותעבוד והעוונות מתכפרים, מבינתך תשכיל, כי הגע בעצמך שיאמרו לך תרצה שיבוא לך הפסד ממון, נפילת בתים, תשיב: לא. ואם יאמרו לך תרצה לקבל עליך מיתת בנים, תשיב: חס וחלילה אלא אתה ד' תשמרם". וכן הלאה הוא הולך ומונה צרות בעולם הזה ובעולם הבא ומסיים: לכן זאת העצה היעוצה מאת ד' צבאות יצאה לאמר: יתן למכהו לחי, ישבע בחרפה" (ספר "קול בוכים" על זה הפסוק האחרון).

וכן כתב רבינו חיים ויטל: "ואם עיני שכל לך, היה לך לחפש מי שיצערך, כי חיים אתה מבקש" (שערי קדושה ח"א שער ו).

מכאן תשובה לשאלה - כיצד לקבל את הייסורים באהבה בלי לכעוס. כתב בעל ספר החינוך ביחס לאיסור הנטירה, שיבין האדם כי כל אשר יקרה לו מטוב עד רע, הסיבה היא ריבונו של עולם, ואין דבר אשר לא יהיה ברצון ד', לכן אם מצערים אותו או מכאיבים לו, זה רצון ד' ועוונותיו גרמו, וד' גזר עליו בכך, לכן לא ישית מחשבות לנקום, כיוון שזולתו אינו סיבת צרותיו, אלא העוון הוא הסיבה, לכן אמר דוד: "הניחו לו ויקלל כי אמר לו ד'" (שמואל ב טז יא), הוא תלה את הקללה שקיבל, בחטאו ולא בשמעי בן גרא (חינוך מצוה רמא).

אדרבה, מפני שסובל את העלבון כמה הוא רע ומר, זה בעצמו מניע אותו שלא להעליב הזולת ולגרום לו צער.

כאשר האדם יתכונן לזה מראש הוא יקבל עלבונות באהבה ולא יכעס, כמו שמביאים בשם צדיק מתלמידי הבעל שם טוב: "זהו כלל גדול, בקשו ענווה, שיבקש בכל פעולותיו וישתדל להיות נבזה, ויהיה זה מגמת פניו ויאמר בלבו, הלוואי שיבזוני ויחרפוני כדי שאהיה נבזה ונמאס בעיני ובעיני הכל כדי שיתכפר לו על עוונותיו, וכאשר יתן זאת אל לבו לא יכפר לו כשיחרפוהו, ואדרבה, ישמח כי זה רצונו" (ספר ארך אפים סימן ג' אות ח).

מי שפגע בך, יש לסלוח לו כדי שלא ייענש, כמו שאומרים לפני קריאת שמע על המטה: "הריני מוחל לכל מי שהכעיס אותי ושחטא כנגדי בין בגופי בין בממוני בין בכבודי בין בכל אשר לי, בין באונס, בין ברצון, בין בשוגג בין במזיד, בין בדיבור בין במעשה, לכל בן אדם, לא ייענש שום אדם בסיבתי".

באשר למצות תוכחה, אין סתירה, יש מצוה להוכיח את חברו, אבל מתוך ענווה, וכאשר מוכיחים בענווה, נשאר צער העלבון. לו היתה סתירה, אז ענווה היתה עדיפה, כי רבותינו שאלו מה עדיף - תוכחה לשמה או ענווה שלא לשמה. השיבו שענווה גדולה מכולן, לכן גם כשהיא שלא לשמה היא עדיפה על תוכחה לשמה (ערכין טז ב) וזה המקרה שלנו שהענווה היא שלא לשמה, לשם עבודת ד', אלא שלא לשמה כדי שיתכפר העוון. אבל אם הענווה יכולה להיות לשמה, וגם אפשר לצרפה עם התוכחה, והדרך הטובה היא לכלול את עצמו (עיין סנהדרין יא א ורוח חיים לרבי חיים מוולוזין אבות ב א).

זאת ועוד, תוכחה היא מצוה גדולה, וכאשר מוכיחים את הזולת באהבה, כדי שיזכה לעולם הבא, הרי גם למוכיח זו זכות גדולה, שבעצמה מכפרת עליו.

אך כאמור לעיל, התשוקה לסבול עלבונות היא מדרגה גבוהה מאד, ואין זה ראוי לדלג מדרגות, אלא לטפס לאט מדרגה אחר מדרגה, במסילה העולה כפי ספר מסילת ישרים - וכל העמל של תיקון המידות מכפר עוון. וד' יכפר עוון.