שיעורי הרב שלמה אבינר

שאלה: איך נסגל לעצמנו עין טובה, כשהמציאות מסביב כה כואבת ונראית כה רע? בדיעבד הדברים נראים אחרת, שאז אנחנו מסתכלים כאילו מתוך מבט אלהי, אך אנחנו סך הכל בני אדם השרויים באותה מציאות שיש בה רע.

תשובה: שאלה עמוקה היא זו וגם ישנה. הרמב"ם הקדיש לכך פרק שלם בספרו מורה-נבוכים (ג' יב'). הוא כותב שההמון חושב שיש בעולם יותר רע מטוב. אצל אומות העולם מבטאים זאת בכל מיני צורות, בנאום ובשירה, שנדיר למצוא טוב, והרע מרובה ותמידי. אך לא רק ההמון סובר כן אלא גם מי שחושב את עצמו לבעל חכמה, למשל, יש סופר בשם אבו בכר מוחמד בן זכריה אל רזי שכתב, בין יתר שטויות ושיגעונות, שהרע מרובה מן הטוב, שאם נשווה את האושר והרוגע לעומת הייסורים, המחלות, האכזבות, האשליות והאסונות, נמצא שחיי האדם הם מין עונש אכזרי. הוא חוזר ללא הרף על רשימת הצרות, במלחמתו נגד חסידי האמת הרואים את טוב ד' בעולמו. סיבת טעות זו, אומר הרמב"ם, היא שאותו בור והדומים לו, חושב שהעולם נברא אך ורק בשבילו באופן פרטי. לכן אם יש משהו בניגוד לתשוקתו, הוא מחליט שכל העולם רע. אם רק יבין איזה מקום קטן הוא תופס בהוויה, האמת תתברר לו: העולם קיים בגלל רצון ד'.

יחד עם זאת אותו עולם הנו חסד עצום, וברוב הצרות אשם האדם בעצמו. לשם ניתוח זה, הרמב"ם מחלק את הצרות לשלשה חלקים:

א. צרות הנעוצות בטבע העולם, כמחלות ואסונות. כל זה נמשך מכך שהעולם הוא לא רק רוחני אלא גם גשמי, וזהו חסד גדול שיש לו גם מחיר. אולם איש אמת יודה שאותן צרות הן נדירות ביותר ויוצאות מן הכלל. מקומות רבים בעולם לא נפגעו משריפה או שיטפון במשך אלפי שנים.

ב. גורם נפוץ יותר לסבל האנושי הוא הרשעות ההדדית של בני האדם. בכך אנו אשמים. אמנם הנפגע על פי רוב אינו יכול לעשות מאומה כדי להקל על סבלו. אך גם כאן נודה שזה מצב נדיר שאדם יירצח או יישדד. אמנם מלחמות גדולות פוגעות באנשים רבים אך גם הן נדירות.

ג. הגורם החמור ביותר הוא הסבל שהאדם גורם לעצמו. הוא מנהל אורח חיים מזיק ואחר כך שואל שאלות תאולוגיות נגד ריבונו של עולם. כולם מתלוננים וכמעט כולם אשמים "איולת אדם תסלף דרכו, ועל ד' יזעף לבו" (משלי יט', ג'). "אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים" (קהלת ז כט).

ועוד יותר מזיק האדם לעצמו על ידי מדותיו הרעות. הוא מכור למזון, שתיה, ולכל מיני תאוות, אך לדבר אין סוף. אם יהיו לו כלי כסף הוא יתאווה לזהב, זהב - הוא יתאווה ליהלום. לכן כל חייו הוא עצוב וסובל, כיוון שאין לו כל המותרות שהוא משתוקק אליהם, ולמענן הוא גם נכנס לסיכונים. הוא מתלונן על כך שאין לו עושר כדי לקנות יין ולהחזיק פילגשים יקרות, כאילו הנאתו היא מטרת העולם. הוא מתרעם על כך שהקדוש ברוך הוא אינו עוזר לו לספק מידותיו הרעות. אך הצדיקים מסתפקים במינימום הנצרך, כדברי יעקב אבינו "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (ברא' כח כ). השגת אותו מינימום היא יחסית קלה, אומר הרמב"ם. ככל שהדבר מיותר הוא יותר יקר. אוויר הוא חיוני אך חינם. גם מים חיוניים, במידה אמנם פחותה יותר, והם זולים מאוד. מזון פשוט גם הוא די זול, אך יותר יקר ממים. ודאי שקביאר וויסקי הנם יקרים, אך אפשר לחיות בלעדיהם.

אותו ניתוח משולש של הרמב"ם היה מוכר גם אצל פילוסופי אומות העולם, ולמשל לייבניץ מזכיר אותו בספרו "תיאודיציה", כלומר צידוק האל.

כדי לקנות מידה זו, אדם צריך להתרגל ולהתבונן על "רוב הטובות, שהקב"ה עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון" כדברי הרמח"ל בספרו מסילת-ישרים (פרק ח), לעשיר ולבריא ודאי טוב, אך גם העני והחולה, צריכים לראות את נפלאות הבורא שאינו מניחם לרדת שחת (שם). הכרת תודה, היא גם הציר המרכזי של ספר חובות הלבבות, לרבנו בחיי. האדם מישראל, בקומו משנתו אומר: מודה אני, מתחיל יומו בהכרת טובה. במהלך כל הדורות, היהודים מצאו נחמה גדולה בצרותיהם ב"שער הבטחון" של חובות הלבבות. אך בימינו, בארצנו, אנחנו בגן עדן, ומעולם מאז יציאת מצרים לא הייתה תקופה כה טובה לעם ישראל, מלבד ימי המלך שלמה.

באשר למיעוט של רע, נצרכים אנו לחכמת הרזים כדי להבינו. "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע" אומר ישעיה (מה ז), אבל בתפילה אנו אומרים "ובורא את הכל". כאשר הרע הינו לבדו, הוא נחשב לרע. אך בתוך החשבון הכולל הוא נהפך ל"הכל". הטוב היוצא מן הרע הוא יותר גדול מן הטוב מראשיתו. אך כדי לראות זאת יש לדעת את הכל מראש ועד סוף. וזאת איננו יודעים, כדברי המלך שלמה: "את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם מהלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף" (קהלת ג יא).

יוסף הוא בעל העין הטובה. "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" (בראשית מט כב). "עולי עין" (ברכות כ), מעל העין. לא רק בבית המדרש הוא רואה בעין טובה את הטוב היוצא מן הרע, אלא גם בחייו הוא: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלהים לפניכם… ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים ( בראשית מה ה ח). "ויאמר אליהם יוסף: אל תיראו, כי התחת אלקים אני, ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה" (שם נ יט-כ).

עולמנו הוא עולם טוב "וירא אלקים כי טוב" "כי טוב" "כי טוב", "טוב מאוד".

אנו תלמידי משה רבנו, אנו בעלי אמונה בד' והסתכלות אופטימית על העולם, מה שכולל שניים: א. סך כל הטוב בעולם עולה על הסך הרע כדברי הרמב"ם. ב. העולם מתעלה ומתקדם לקראת הטוב. (לפי דברי חכמי הרזים).

אותה אופטימיות היא אומץ רוח ואופי, לחשוב שלעולם שום דבר אינו אבוד, שעבודתנו היום-יומית מועילה, שהעולם ניתן לתיקון ושאנו יכולים לקחת חלק בתיקונו. אותו מבט הוא השאור ההכרחי של כל פעילות אנושית והיסוד ראשוני של המוסר.

האדם לא יפעל אם יחשוב שפעולתו מיותרת, ושהזולת ודאי רשע וכך יישאר לנצח. זוהי תפיסה מודעת של עצת זרם החיים, היוצר והמקדם, תוך דחיפה אלקית נאדרת בקודש.

==

==