שיעורי הרב שלמה אבינר


[הרב שלמה אבינר]

אני עובדת סוציאלית. כן, ואני גאה בכך. עם כל הענווה, אני גאה. זו עבודה קשה, אבל אני אוהבת אותה. כבר בתור נערה רציתי לעבוד במקצוע הזה כי אני אוהבת לעזור לאנשים. זה בנפשי. לכן, על אף שקשה לי, אני ממשיכה. אנו חוזרת עמוסה בכל הצרות ששמעתי במשך היום, ואני נשאבת לתוכן.

לפעמים אני מצליחה לעזור, ולפעמים לא. לפעמים אנשים צועקים עלי מפני שאני לא נותנת להם את הכסף שהם דורשים, הם חושבים שיש לי אוצרות בלתי נדלים, ולפעמים הם סתם צועקים ומעליבים, כי קשה להם, והם מוצאים בי שק אִגרוף. לפעמים הם אפילו מאיימים שיכו או יהרגו אותי. ואני ממשיכה, כי אני אוהבת אותם, כי אני אוהבת לעזור. אני עובדת שעות על שעות, גם בלי תמורה, כי אינני יכולה לעזוב אנשים במצב קשה. אני נוסעת ברכב שלי, לא מקבלת השתתפות, רק הוצאות דלק, כי אני חייבת.

כואב לי שאני מקבלת משכורת זעומה של 4000 שקל לחודש על משרה מלאה. יש לי חברות שמקבלות עוד פחות מזה, 3500 שקל, וגם פחות. המנהלת שלי, שהיא בעלת תארים רבים, דירוג גבוה ותוספות שדה, מגיעה בקושי ל-6000 ש'. כואב לי.

אני מטפלת בנערה שרוצה להתאבד, במסוממים, בעשרות תיקים. אני עמוסה לעייפה. אני קורסת. אני מתרוצצת מבוקר עד ערב, לפעמים אין לי זמן לאכול, אלא כריך חטוף, ויש לי כאב בטן, בנוסף לכאבים אחרים, כי המטופלים מתפרצים עלי בצורה אלימה, אבל אני ממשיכה.

לפעמים אני מְתנה צרותַי לאמי, איך אני עובדת קשה במשכורת זעומה, אז היא מחייכת לי: מה הבעיה? פני לעובדת סוציאלית!

אני מחבקת נשים, מחבקת בנות, לפעמים בוכה אתן, לעתים אחרי שניחמתי אותן והן מפסיקות לבכות, אני ממשיכה לבכות. אך לפעמים אני מול קיר אטום, עד שנערה מסכימה להיפתח אלי, וזה קשה לי עוד יותר מבכי. כך שלא נותרות לי דמעות לבכות על כך שאני מרוויחה מעט כל כך.

איני מקנאה חלילה באחותי הצעירה שהיא מרפאה בעיסוק במשרה מלאה של 26 שעות, כאשר משרתי היא 40 שעות. רק עצוב לי.

יש ואיני נרדמת בלילה, אני מפחדת שיקרה רצח או אסון אחר, כאשר האחריות על כתפי הדלות.

אז אתם מבינים למה אין לי כוח להילחם על המשכורת שלי. אגב, מה שאמרתי שאני מקבלת 4000 שקל ברוטו, זה לא מדויק, שהרי אני מקבלת הבטחת הכנסה עד 5000 שקל. כלומר אני בעצמי מקרה סוציאלי שמקבל כספי רווחה. זה ממש מעליב! הרי אני עובדת כראוי, אני למדתי קשה ויש לי תארים מכובדים מאוד. וזה אומר שגם אם יעלו את משכורתי היא עדיין תישאר אותו דבר רק הבטחת ההכנסה תבוטל. זה ודאי יוסיף לי כבוד אך לא כסף.

לפעמים אני מעלה מחשבות כפירה, להתפטר ולחפש עבודה אחרת. אבל לבי נשבר על אותן המשפחות ההרוסות, על המסוממים והנפגעים. אני טורחת כל כך הרבה ולא תמיד רואה תוצאות. בשכלי אני יודעת שזה לא נכון, שלכל מילה טובה יש תוצאה, אבל איני מרגישה זאת. מה לעשות, גם אני בן אדם... אני רוצה סיפוק, אני רוצה לראות במו עיניי. וכל העמל הזה תמורת תגמול נמוך כל כך. זה מעצבן. אבל אני ממשיכה, כי מה אשמים כל המסכנים האלה.

כן! החלטתי להתמסר לחלשים, למסכנים, גם הם בני אדם. אך במדינתנו שכחו שגם אני בן אדם. יש לי הרגשה שמנצלים אותי. וזו לא סתם הרגשה. זה באמת כך. בטוח מנצלים אותי. ואני, עם הלב הטוב, מסכימה לעומס בלתי נסבל במשכורת של 4000 ש' ברוטו.

זהו. אני כל כך אוהבת את התפקיד שלי! זו השליחות שלי. איני יודעת איך יש לי אומץ לשבות. אני תמהה על עצמי. לפעמים אני נזכרת בכל אלה שצריכים אותי וחסרים אותי ולבי נצבט. אבל אנשים טובים וחכמים מעודדים אותי: "המשיכי בשביתה, כל הכבוד לכן, למה חיכיתן כל כך הרבה זמן, נשמות טובות".

אל תחשבו שהכסף זה מה שמעניין אותי בחיים. אבל לא נעים לי שהוריי חייבים לעזור לי. וגם אני הולכת ונשחקת. מזל שאני קצת עו"סית של עצמי ומלמדת את עצמי כל הזמן להיות אופטימית ולראות את הטוב, את חצי הכוס המלאה, ולא לשקוע במחשבות נוגות. זו נחמתי, שביחס לאותן משפחות במצוקה שבהן אני מטפלת – מצבי שפיר. ובכל זאת, אין זו נחמה.

אבל עם כל האופטימיות, אני מקווה שלא יגיע היום שאשבר. כי עם כל הרצון הטוב משפחתי הולכת וגדלה ואנו צריכים פרנסה, וכבר אמרתי לכם שלא נעים לי לקחת מן ההורים. אך אני יודעת שאני אמשיך, כי מה יהיה עם כל הנשים המוכות, האנוסות, הפגועות, המוטרדות הסובלות – וכל האחרות, וכל האחרים. די! אני חייבת להפסיק לחטט בתוכי עם כל המחשבות האלה! ככל שאני חושבת, אני קרועה יותר. 

בכלל, שביתה מוזרה היא זו, שאינה כוללת מקרי חירום. כי כל יום יש לי מקרה חירום, לפעמים באמצע ארוחה, באמצע שינה, בזמן שאני עם משפחתי... אני משתגעת מהעומס. אז אני נעלבת שלא מעריכים את עבודתי. כן נעלבת ממש. פגועה ממש. זה גם הכסף, וגם העלבון. כל כך קשה לי לשבות, זה ממש הפוך ממני. ואני נקרעת וממשיכה לשבות.

רק אל תטעו אם כל הזמן אני מדברת על העובדת הסוציאלית, כי כמובן גם העובדים הסוציאליים, הם נפלאים, ממש נפלאים. כל הכבוד להם, שנכנסו למקצוע שלנו... לא התכוונתי באמת – ודאי זה המקצוע של כולנו.

ולסיום קורטוב של נחמה: בתי, בת השש עשרה, אמרה לי: אמא כשאהיה גדולה אהיה עובדת סוציאלית, כמוך...

==


































==

[[קטגוריה: מאמר]] [[קטגוריה: חיי הפרט (מאמרים)]] [[קטגוריה: נשים (מאמרים)]]