שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

עד שירצה את חברו

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־13:17, 10 בפברואר 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן " == עד שירצה את חברו == [ראיון בעיתון] '''בין אדם לחברו''' חודש אלול והימים הנוראים בפתח, וכי...")

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

עד שירצה את חברו

[ראיון בעיתון]


בין אדם לחברו

חודש אלול והימים הנוראים בפתח, וכידוע יש לעשות תשובה גם בין אדם לחברו. איך עושים זאת למעשה?

לצערנו, אכן גם אנשים יראי שמים שקועים בסכסוכים. זה באמת חילול השם גדול שלומדים בתורה דברים גדולים אבל במציאות יש מחלוקות ואינטריגות בלי סוף, וזה גם מרחיק אנשים מהתורה. הם אומרים: זה מה שיש אצלכם בתורה?! זה מה שאתם לומדים?! לומדים תורה, אך לא מתנהגים כבני אדם.

הגמרא במסכת יומא דף פ"ו עמ' א' אומרת: "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה (אינו ישר בעסקים) ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה... או לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו".

גם הנוער והילדים יודעים היטב מה קורה ואומרים: אתם מדברים יפה מאוד על אהבת ישראל אבל במציאות אתם עסוקים בסכסוכים! כשהנוער שלנו רואה כיצד אנשים מתנהגים - זה מרחיק אותם מן התורה. ולכן החפץ חיים, כשראה ציבורים שלמים של אנשים יראי שמים שמקפידים על קלה כבחמורה וגם מחמירים בדברים רבים, אבל בענייני בין אדם לחברו מפולגים לאין סוף, החליט לכתוב את הספר "חפץ חיים" על הלכות לשון הרע, כדי לתקן את שמירת הלשון, שאנשים לא יהיו עסוקים כל הזמן לרכל אחד על השני.

אמנם אנשים טוענים: בודאי שאני בעד אהבת ישראל, אבל לא כלפי אדם כזה. אך האמת היא בדיוק הפוכה, כי בשביל אדם טוב שכולו מחמדים וחיכו ממתקים - אני לא צריך את התורה כדי לאהוב אותו - באופן טבעי אני אוהב אותו. אבל אם יש אדם שמעצבן אותי, על האדם הזה נינתה המצווה. בשבילו אני צריך "ואהבת לרעך כמוך" ולא לריב ולא לשנוא ולא לדבר לשון הרע - דווקא בשבילו.


התורה על רגל אחת

אכן, אנו מודים שאין זה דבר קל להתגבר על היצר הרע של בין אדם לחברו. וכבר שאלו: למה הלל הזקן השיב לאותו גר צדק בלשון שלילה "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך" ולמה לא בלשון חיובית "מה שאהוב עליך - עשה לחברך"?

התשובה היא שזאת לא בעיה לעשות מידי פעם טובה למישהו, וגם מקבלים "מי שבירך" בכמה מנגינות, אבל לעמוד על המשמר שלא לחטוא כל רגע ורגע, לא לפגוע ולא להציק – זה דבר יותר קשה, כי זה מאמץ תמידי וגם לא מקבלים עליו "מי שבירך". לכן, הלל הזקן אמר שזאת התורה על רגל אחת, כלומר זה לפני הכל!

לכן, התרופה הגדולה היא ללמוד ספרי מוסר ובמיוחד את הספרים "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון". זאת התרופה הגדולה, כמובן ללמוד ולקיים, לא די רק ללמוד.


איך מפייסים

כדי לרצות את חברו, לא די במה שאנשים אומרים בערב יום הכיפורים: "סליחה ומחילה". זה שום דבר, זה זלזול במצווה זו. כי אם לא פגעתי במישהו לא צריך לבקש ממנו סליחה, ואם כן פגעתי אז לא די לומר סליחה ומחילה, צריך לפייס אותו - וזו עבודה קשה. לדבר על לבו, לקחת אחריות על הדבר שעשיתי, לדעת כמה הזקתי לו. יש אנשים שפוגעים בחבריהם ואז כשהשני מודיע שהוא נפגע, במקום לפייסו אומרים: אתה מגזים, אל תיקח ללב וכו', ובעצם פוגעים בו עוד יותר כאשר שוללים את הלגיטימציה שלו להיעלב.

חכמים התייחסו לזה בחומרה גדולה והודיעו ש"עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו" (יומא פה ב), ויש מחלוקת בין רבותינו האחרונים האם יום הכיפורים לא מכפר עוון זה בלבד או בכלל, שום דבר. וצריך להבין כיצד יום כיפור לא מכפר את העוונות האחרים? התשובה היא, שאם אדם פגע בחברו ואינו מבקש סליחה, סימן שהאדם הזה ממש לא שווה, לא רציני, ממש רחוק מיום הכיפורים ולכן - אין לו יום הכיפורים!

בספר "עין יעקב" על מסכת יומא (שם), מובא פירוש הרי"ף וכך הוא כותב: "כל עוד שאינו מרצה את חברו, גם עבירות שבינו לבין המקום אין יום הכיפורים מכפר והטעם לזה שמכיוון שהוא מקשה עורפו שלא לפייס את חברו נגד מצוות התורה שחייבתו בכך, הרי הוא כבועט בתורת ה' ומה תשובה היא זו לשוב דווקא מעבירות שבינו לבין המקום".

כמו כן מביא הגאון הרב עובדיה יוסיף שליט"א בשו"ת "יחוה דעת" (חלק ה' סימן מ"ד) מתוך הספר "חיים עד העולם", שאם אינו מפייס את חבירו, זה נמשך ממידת הגאוה ולכן אין יום הכיפורים מכפר.


חסד ד'

דבר זה דורש הסבר. ידוע שאין מוחקים זכות של אדם בגלל עבירה שעשה, הרי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובריה (עיין נזיר כג ב). גם אם רשע גמור עשה מצווה הוא יקבל שכר עליה, ויש לנו דוגמאות: המלך אחאב, המלך נבוכדנצר ועוד. כלומר, גם רשע שעשה טוב מקבל שכר על הדבר הטוב שעשה. לכן, זה באמת מוזר שבגלל שאדם לא ביקש סליחה מחברו, שזו עבירה אחת חמורה, אין לו יום כיפור כלל.

ההסבר לכך הוא, שכשהאדם מבקש שד' יסלח לו זה חסד. למה ד' צריך לסלוח לנו? אם שברת כסא ואתה מצטער, האם החלקים של הכסא מתחברים? זה חסד גדול וחידוש שאפשר לעשות תשובה! יש אצל גויים זרמים דתיים שכלל לא מאמינים בתשובה.

הרמח"ל כותב בספרו "מסילת ישרים" (פרק ד'): "לפי שורת הדין ממש, היה ראוי.. שלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת איך יתקן האדם את אשר עיוות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר הנעשה והעשוי מן המציאות"?

ממשיך הרמח"ל ועונה: "אמנם מידת הרחמים היא הנותנת... שהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור, שתיחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה...", נחשב לו העוון כאילו לא עשה אותו מעולם! אם כן, זה חסד גמור מרבונו של עולם!

לבקש מהקב"ה שיעשה לך חסד וימחק לך את החטא, בעוד אתה מציק לאחרים?! איזו חוצפה! איזו גאווה! אנחנו לא תובעים עתה שתעשה חסד לזולת, אבל לפחות שתתקן את העוול. אדם עשה עוול לחברו, חברו סובל, הוא לא מתקן את העוול, והוא עוד מעז לבקש מרבש"ע שיעשה לו חסד וימחק לו את עוונותיו?! הרי זה דבר שלא יאמן.

לכן צריך אדם להתגבר על יצר הגאווה שלו ולבקש סליחה מחברו. אם קשה לו לבקש ישירות, שיבקש ממתווכים שיעתירו בעדו או שיכתוב מכתב.

זה חילול השם גדול אם אדם מתפלל בכוונה וכן הלאה, אבל כלפי חברו הוא פושע. הצביעות הדתית הזאת שקיימת בעולם בכל מיני דתות, ולפעמים גם אצלנו לצערנו, היא מרחיקה הרבה אנשים מן התורה!

כאמור, הנוער שלנו הוא נוער ביקורתי שאי אפשר לספר לו סיפורים. הוא רואה שאנשים מלמדים אותו תורה ומצוות אבל אותם אנשים פוגעים בזולת ואחר כך תמהים שהנוער זורק את הכיפה...

לכן, עלינו מאוד להיזהר שלא לפגוע בחברינו ומי שכבר פגע, שיבקש סליחה. עוד תרופה אחת יש בתפילה הזכה שנאמרת בערב יום הכיפורים, שכולם מוחלים לכולם. מין הסכם כזה, שאני מוחל לכולם וכולם מוחלים לי. אמנם יתכן שקשה לי למחול לכולם אחרי מה שעשו לי אבל כיוון שכולם מוחלים לי, זה מאפשר לי לעשות זאת.


איך עושים תשובה

זה דומה לסיפור על תלמידי הבעל שם טוב ששאלוהו איך עושים תשובה. אמר להם: "הסתכלו על פלוני דרך חור המנעול". ראו יהודי יושב מול האח, מחזיק בידו שני פנקסים ואומר: "רבונו של עולם! בפנקס הזה יש רשימה של כל העבירות שעשיתי לך. אני מודה באשמה. חטאתי הרבה נגדך ועשיתי לך הרבה צרות. רבונו של עולם, בפנקס השני נמצאים כל הייסורים והצרות שעשית לי. עכשיו, רבונו של עולם, אני לוקח את שני הפנקסים וזורקם לאש".

כך צריך לנהוג בין אדם לחברו, ובמיוחד בין איש לאשתו, שבאופן טבעי מכיוון שחיים יחד יש לכל אחד פנקס עמוס נגד השני. צריך להפסיק להתחשבן, למחוק את הכל ולפתוח דף חדש.

אחרי מלחמת יום הכיפורים אמרה ראש הממשלה הגב' גולדה מאיר: "כולנו אשמים". אני מעדיף לומר: "אף אחד לא אשם".

על כל פנים צריך לשכוח מכל הפנקסים ולפתוח דף חדש, כי עוד מלאכה רבה עומדת לפנינו.


  • פורסם בשאילת שלמה 241