שיעורי הרב שלמה אבינר

רבנו הגדול הרמב"ם מסביר על מה שכתוב בפרקי אבות (ד ב): הוי רץ למצוה קלה כבחמורה: מצוה שאתה חושב שהיא קלה ובאמת היא חמורה, כגון דיבור בעברית.

נשאלת השאלה: איפה יש בתורה מצוה לדבר בעברית? חז"ל לומדים מהפסוק: "ודיברת בם" (דברים יא יט. סיפרי). אם כן, אין זו מצוה עצמית, אלא חלק מלימוד תורה, כיון שהתורה היא בעברית.

אם כן, למה הגמרא בארמית וכן הקדיש? כי היינו בגלות, וזו היתה השפה שלנו. וכן מסיבה זו הרמב"ם כתב מורה נבוכים בערבית, וכן עוד גדולים.

אבל במשנה תורה, המיועד לתלמידי חכמים, הוא לא הביא מילים בארמית. למשל ,הוא לא כותב: סברא, אלא: הכרע הדעת. אבל הוא כותב סנהדרין, ולא תמיד בית דין גדול? זה יוצא דופו, מילה יוונית שגוירה, בגלל שממעותה: מועצה עליונה. אבל באופן כללי, יש לדבר בעברית ולא להכניס מילים זרות.

הג"ר יוסף קאפח מחדש שמי שמדבר בשפה זרה או בעברית לא נכונה, חייב קללה, הכאה ומריטת שיער, כי כך נהגו עזרא ונחמיה לגבי העולים מבבל, בגלל שהיו מדברחם חצי אשדודית (נחמיה יג כד-כה). אמנם ההבנה הרגילה היא שזה היה בגלל שהיו נשואים עם נשים גויות, אך הוא מביא כהוכחה את תרגום רבי סעדיה גאון לערבית שממנו משתמע, שגם על זה נענשו. אך, נודה שזה חידוש.

ויש חידוש הפוך של הרבי מסטמר שיש להשתמש בלשון הקודש רק לענייני קודש כגון תפילה ולימוד תורה, אך לא לשאר דברים, והוא טוען שלדברי חול אבותנו דיברו ארמית, כמו שחז"ל אומרים שאדם הראשון דיבר ארמית (מדרש אדגה, תרגום יונתן ורש"י על בראשית יא א). אבל זה חידוש גדול, אדרבה אנו רואים שבמצור על ירושלים, רבשקה דיבר בעברית, אז הקצינים אמרו לו דבר ארמית, כי איןהעם מבין, מכאן שהקצינים גם ידעו ארמית, אך הם רק ידע עברית (מלכים ב יח).

והנה לבן קרא לו יגר סהדותא ויעקב קרא לו גלעד (בראשית לא מז). מה זה מלמד? שעל אף שהוא היה בארץ זרה זמן רב, יעקב אבינו המשיך לדבר בעברית. וידוע שבמצרים, על אף היותנו במ"ט שערי טומאה, יש דברים שהמשכנו לקיים, כגון לא שינינו את לשוננו.

• פורסם בשאילת שלמה 529 [[קטגוריה: חיי הפרט (מאמרים)] ]