שיעורי הרב שלמה אבינר

כולנו יחד

[הרב שלמה אבינר- דברים שנאמרו בכנס תשובה מאהבה של מכון מאיר, ה' תשרי התשס"ז]

שאלה: ב"ה, אני עובד את ד', לומד תורה, מקיים מצוות, משתדל לתקן מידותיי ולחזור בתשובה. אמנם לצערי יש בעם ישראל רשעים, אך מה אני אשם...

תשובה: אם כך, אתה עובד את ד' בצורה מיושנת, בצורה שמלפני 4000 שנה ואת מחזיר אותנו אליה. אתה עובד את ד' כמו נוח. נוח היה איש צדיק תמים שהתהלך עם ד' (בראשית ו ט), שעושה טוב ולא רע. תמים, בעל מידות טובות, כוונות טובות וזיכוך פנימי. מתהלך עם ד' מתוך דבקות בד' וצימאון לד'.

לכן ריבונו של עולם אהב אותו מאוד והציל אותו (זכרונות, מוסף של ראש השנה.)

אבל הוא לא התעניין כל כך באחרים (זהר חדש). במשך 120 שנה הוא בנה את התיבה, אנשים שאלו והתעניינו, ובכל זאת הם נשארו במקומם, הוא היה 'צדיק בפרווה', אומר רבי מנחם מנדל מקוצק. כאשר קר, הוא לובש פרווה שתחמם אותו, במקום להדליק אש שתחמם את כולם.

אחר כך הופיע אברהם אבינו, כלומר האידיאל של עם. בשנת 2000 (או 2018) לבריאת העולם, נאמר לו: "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב ב). עכשיו אנחנו עם, ואנחנו עובדים את ד' בתור עם, וכל אחד מאתנו עובד את ד' בתוך העם ומתוך העם. אנחנו הולכים תמיד יחד. לבדנו אנו דלים וריקים, יחד עם האומה, אנו מתנשאים לגובה העליון של אבותינו.

זה סוד הפסוק "בתוך עמי אני יושבת", כמבואר בספר הזהר: איני רוצה להיות רשום למעלה לבדי אלא להכניס ראשי בין גדולים ולא לצאת מהכלל שלהם. כך צריך האדם להכליל את עצמו בכלל הגדולים ולא להתייחד לבדו כדי שלא ישגיחו עליו להזכיר לו את חובותיו (זוהר ח"א סט ב. ח"א קע ב תרגום). אם אתה הולך לבדך ולא עם כלל ישראל, אתה תידון על חטאיך. סופך רע ומר. אם אתה נכלל באומה, אתה מוגן תחת המטריה הענקית של גדולי האומה. אתה פורש מן הכלל בגלל שלא נאה לך להיות יחד עם חוטאים וחושב להרוויח בזה, אך באמת אתה המפסיד. כך כתב רבי מנחם מנדל מוויטבסק שעמד בראש תלמידי הבעל שם טוב שעלו לארץ: "לאפרושי מאיסורא באתי להזהירם ... ועתה אל תתלוצצו... שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה. ועל זה חומר האיסור... ומילתא דפשיטא לי... שהוא סיבת הירידה והשפלות והעניין שבין כך ובין כך קרויים בנים, והוא, מפריש את עצמו מן הכלל, להיות פרטי. וכל ההשפעות כללות ישראל ואין לו חלק בהם. וזהו מאמר: בתוך עמי אני יושבת כפירוש הזוהר" (פרי הארץ אגרת ח).

אל תזלזל בעוברי עברות, אל תחשוב שאתה מוציא אותם החוצה, אינך אלא מוציא את עצמך החוצה, ומפסיד את כל השיפור של כלל ישראל. כי אותם עוזבי תורה הנם בנים לד' לא פחות ממך.

זכור! כל מה שיש לך, זה מעם ישראל. ולכן כל מה שיש לך, החזר לעם ישראל.

אל תחשוב שיצאת ממצרים בגלל זכויותיך האישיות. לא כן! היינו שקועים במ"ט שערי טומאה (זוהר). כמעט נמחקה מאתנו האמונה שלימדונו אברהם יצחק ויעקב. אז למה ד' גאלנו? "כוח אהבת ד' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו" (רמב"ם עבודה זרה, סוף פרק א). לא אהבת ד' אותם באופן אישי, אלא אהבת כלל ישראל שהוא המשך אברהם אבינו.

אל תזלזל ברשעים! בכלל, זהו ביטוי לא מוצלח. בפועל אין רשעים, מלבד יוצאים מן הכלל, נדירים... יש תינוקות שנשבו (רמב"ם ממרים ג ג), או מבולבלים כלשון רבנו הרב צבי יהודה, גם אשמים אנחנו שיש חילוניים, כי התנהגותם של דתיים רבים - מריבות, מחלוקות, לשון הרע, תככים, נקמנות ועוד – ממש אינה מפתה להצטרף אליהם. לכן, לפני שאתה שואף להחזיר אחרים בתשובה, עשה תשובה בעצמך. בסופו של דבר, זה גם יחזיר את הזולת. ובמיוחד עשה תשובה מחטא השנאה, הן שנאה כלפי קבוצות אחרות באומה, הן תשובה כלפי תתי קבוצות בקבוצה שלך. כן. המצוה מן התורה "ואהבת לרעך כמוך" לא ניתנה עבור אנשים טובים ונחמדים. עבורם איני זקוק למצוה. זה זורם מעצמו. אלא המצוה ניתנה עבור אנשים רחוקים, מרגיזים, שונים ולדעתנו מזיקים. מה שכולל את האיסור לדבר לשון הרע.

רבנו הרב צבי יהודה מסר נפשו לחנך לשמירת הלשון. הוא לא סדר כפייה בסדרי הלימודים בישיבה, מלבד יוצא מן הכלל אחד: חצי שעה לפני מנחה, לומדים חפץ חיים ושמירת הלשון. כאשר הוא ראה שחובה ראשונית זו מזולזלת, הוא ביטל כל שיעוריו, הוא הסתגר בחדר והחל לצום.

זה היה בראשית לימודי בישיבה הגדולה, הישיבה המרכזית העולמית. משום מה הגעתי בזמן ארוחת הצהריים, והתיישבתי, אני הצעיר הדל, על יד שולחן עם עוד שלושה תלמידים ותיקים. אחד החל לספר דבר לחברו שהשתיקו בחיוך רחב: איני רוצה לשמוע לשון הרע. הוא שוב ניסה, ושוב קיבל אותה תשובה במאור פנים: אל תכריח אותי לשמוע לשון הרע. וכך כמה פעמים. זה היה שיעורי הראשון, והמורה הראשון, אותו תלמיד, היה הגאון הרב דב ביגון, ראש מכון מאיר.

ודאי למד זאת מרבנו הרב צבי יהודה שלא רצה לשמוע לשון הרע, והיה משתיק כל מי שקטרג על עם ישראל. כל מי שהביא טיעונים שונים ממקורות שונים שאפשר לשנוא יהודים, לכנותם רשעים, או בשמות גנאי אחרים – היה דוחה על הסף בכל תוקף, ומנמק: וכי פסוק מפורש בתורה "ואהבת לרעך כמוך" אינו חשוב יותר מכל אלה?!

אהבת ישראל היא אמת ונכון לכל הדורות, אך ביתר שאת בדורנו זו שאחרי הגלות והפיזור שאנו מתקבצים להיות גוי אחד בארץ. אנו חוזרים לזכור שאנחנו עם. כוחנו מתוך העם, ובשביל העם, כמו שכתב החסיד הרמח"ל שהחסיד הוא חסיד לא בשביל עצמו, אלא בשביל כלל ישראל (מסילת ישרים פרק יג). כאשר האדמו"ר מגור ביקר בארץ הוא שאל את מרן הרב קוק: אצלנו, החסידים, אנחנו אוכלים שיריים של הרבי (מה שמבטא שהחסיד מבטל את עצמו בתוך רבו) ואצלכם?

הוא השיב: אנחנו שיריים של כנסת ישראל (עיין ספר אורות עו), אנחנו בלועים בתוך עם ישראל. נשמת האומה היא הרבי שלנו, היא מקור חיינו, ועם ישראל הוא חיינו.

עוד כתב מרן הרב קוק שגם הצדיק היותר גדול אינו מגיע לקרסוליה של כנסת ישראל (שם קעו) שים לב למה שהנך אומר בתפילה של שבת: "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל" – ארבע מדרגות זו על גבי זו: ישרים, צדיקים, חסידים, קדושים, אך מעל לכול: ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל.

לכן כאשר ריבונו של עולם הודיע למשה רבנו, שהוא רוצה להשמיד את עם ישראל, ובאשר להבטחה לאברהם אבינו לעשותו לגוי גדול, הוא יקיים אותה במשה רבנו ויעשה ממנו גוי גדול – הוא סירב ורצה להיות יחד עם עם ישראל, על אף כל מגרעותיו.

לכן אל תזלזל באף אדם, במיוחד שאולי אותו אדם הוא יותר טוב ממך בתחומים אחרים. אך העיקר הוא שאתה ואותו יהודי שייכים יחד לכלל ישראל שממנו אתה יונק כל מה שיש לך. מה שאתה אתה, אין זה בזכותך, אלא בזכות כלל ישראל. נראה למה היית מגיע היום, לו נולדת בחללו של עולם ולא בתוך חיקה של כנסת ישראל. בודאי לא היית מגיע למדרגה של נוח.

מכלל ישראל קיבלת תורה, מכלל ישראל קיבלת נשמה, לכן בכל אנחנו הולכים יחד. מתפללים שמונה עשרה בלשון רבים, ואומרים וידוי בלשון יחיד.

עכשיו אנחנו חוזרים להיות יחד, אנו חוזרים לאהבת ישראל, והשיא של אהבת ישראל הוא הצבא. זו אהבה כפולה: א. אחוות לוחמים שבלעדיה אי אפשר לקיים צבא, כאשר כל אחד מוכן להיהרג עבור חברו. ב. אהבה למען כלל ישראל, ומוכנות למות למען הגנת העם והארץ. אשרינו שזכינו לאותו מבצר אין סופי של אהבה.

אכן השכינה שורה בתוך כלל ישראל, בתוך אחינו כל בית ישראל.