שיעורי הרב שלמה אבינר

שאלה: בהמשך לשיחתנו הקצרה, אני רואה חובה לחדד את עמדתי שאני בעד סירוב פקודה, אך לא כדי לפתור את בעייתי האישית. זאת אוכל לעשות בעזרת בקשה מנומסת ממפקדי, והוא יבוא לקראתי. אלא זה עבורי עניין עקרוני של מכשיר פוליטי כדי להילחם נגד צבא מושחת זה והמדינה המושחתת העומדת מאחוריו. כן, אני אומר זאת ככה בפה מלא, אך בכאב רב: הכול רקוב, לצערי, וכבר לא ניתן לתיקון, לכן ככל שייהרס מהר, כך מהר יותר הוא ייבנה באופן ישר וטהור. סירוב פקודה זה הקצף שעל פני המים. אין לי אמון במדינה הזאת ובעם היושב בציון. אמנם אני מדבר בשם עצמי ואיני מייצג אף אחד, אך אני בטוח שאני משמש פה לעוד אחרים כמוני.

אנא אל תענה לי בציטוטים של הרב צבי יהודה או של הרב קוק מנוחתם עדן, על כלל ישראל. איני מתחבר לרב קוק, איני תלמיד של הרב צבי יהודה, וכלל ישראל - איני יודע מהו. אני מסכים בעל כורחי שאנו חיים חיים משותפים, אך אמשיך למשוך כמה שאוכל בכיוון התורה בניגוד לכיוון שמתנוון מיום ליום. בכלל, לא כתבתי כדי לקבל תשובה אלא כדי שתקשיב למה שיש לי לומר.

תשובה: תודה רבה. אז גם אני אומר לך מה אני חושב, ולא כדי לשכנע אותך, אלא כדי למנוע אי הבנה. אם כן, איני רואה את עצמי בתוך איזו שותפות, שכן לכל שותף יש חלק ומותר לו לעמוד על חלקו, ובכלל, בשותפות כל שותף רשאי לעכב שינוי בסדרי השותפות, גם אם הוא במיעוט.

אלא אני רואה את עצמי כחלק של עם, ואכן כתב מרן הרב קוק במשפט כהן, שאין להתבלבל בין כלל לבין שותפות. כלל, הוא כמו גוף בעל איברים, שכולם חיוניים, כולם חיוניות אחת, ואילו שותפות היא אוסף של יחידים כמו עסק משותף, כמו חברת ביטוח גדולה.

לכן כל ישראל ערבים זה לזה, סובלים זה מזה, ונהנים זה מזה, כמו שכל אברי הגוף הם אורגניזם אחד, כפי הסברו של המלבי"ם, ואינם כמו תולעת העשויה חוליות חוליות, כאשר כל חוליה עצמאית.

מי שקובע מה קורה בארץ הזאת הוא העם, כי העם הוא זה שבנה אותה. זה העם שחזר לציון, שהקים מדינה, ששחרר את יהודה ושומרון. יהודה ושומרון אינם שייכים לך באופן פרטי אלא לעם.

הארץ הזאת שייכת לעם, אפילו העם לכל דורותיו, והעם הוא שקובע. אני חלק מן העם, וכל מה שאני פועל בארץ הזאת אני פועל יחד עם העם שלי, שאני כאמור חלק ממנו, ו"בתוך עמי אנכי יושבת", כפי שמוסבר כמה פעמים בספר הזוהר על פסוק זה.

לא תמיד אני שבע רצון ממה שעמי עושה. על פי רוב כן, אך לא תמיד. ודאי שיש מדרגות בעם, כרמז הקדמון בשם האר"י ז"ל שצבור הוא ראשי תיבות - צדיקים בינוניים ורשעים. אבל כולם הם מדרגות בתוך העם, העם שלי.

בגלות היינו אוסף של יחידים, במקרה הטוב קהילות, אבל חיי העם נעלמו, ועתה הם הולכים ושבים. זה מה שמת בעצמות היבשות שחזה הנביא יחזקאל, זה מה שמת בריקבון שמתאר הגאון מוילנא בליקוטים בסוף ספרא דצניעותא, וזה מה שעתה קם לתחייה. חזרנו להיות עם, וביטוי גדול של העם הוא המדינה והצבא.

לכן אני משתדל לקיים "בתוך עמי אנכי יושבת" ולא לקיים: "נסעו מזה – הסיעו עצמם מן האחוה" (בראשית לז יז. רש"י)

אני אוהב מאוד את עמי, גם במצבים היותר מסובכים, כמבואר בסוף פרק יט של מסילת ישרים. אני תמיד עם עמי, גם כאשר הוא קם, גם כאשר הוא נופל.

נכון שיש מגרעות רבות בחיינו הציבוריים, אך אנו קמים לתחייה בתור עם. זו החלטה אלהית, ושום חשבון אנושי לא יוכל לשנותה.

הכל יתרפא. סבלנות. גם בזכותי קצת וגם בזכותך קצת. כולנו יחד.