שיעורי הרב שלמה אבינר

סיפור פשוט - אהבה שאינה תלויה בדבר

הכל התחיל בקריאה לעזרה באינטרנט, שנמאס לי ושאין לי בשביל מה לחיות. משיב אנונימי עודד אותי ובמשך שנה וחצי של התכתבות לימד אותי להעריך את עצמי. הוא החזיר את הטעם לחיי והפך אותי משבר כלי לאדם יציב ושמח. עכשיו אין לי אינטרנט, אבל אז היה לי.

פעמים רבות הבעתי חשש שאני מטריד אותו יום יום בבעיותי הזעירות, אך הוא הגיב בחום כה גדול שלא הרגשתי שום עכבה נפשית להמשיך.

מיטיבי לא הסתפק במילים טובות ומעודדות אלא ככל שהייתי זקוק להלוואה שהפכה למתנה - הוא תמיד היה מוכן. אל תחשדו בי, איני בזבזן, אך ממשפחה עניה אני, וטיפולים רפואיים עולים כסף רב, גם לימודים עולים כסף. שונא מתנות יחיה, והתביישתי לקבל מתנות בשר ודם, אבל הם ניתנו לי בחן רב כל כך שלא יכולתי לסרב: "בשמחה אני נותן לך, הרי אני עשיר, ואין לי מה לעשות עם כל כספי. הוא לא ניתן לי על ידי ריבונו של עולם כדי שאהיה עכבר שוכב על דינרים, אלא כדי שאיהנה את הזולת מנכסי". אהבתי אליו התעצמה מיום ליום, ורק דבר אחד הציק לי, שלא ידעתי את שמו של מלאכי הגואל. ביקשתי ממנו לגלות את זהותו אך תמיד הוא סירב: "אינך צריך להכיר אותי. שמחה גדולה היא לי לעזור לך. מה משנה לך זהותי?"

אך לא יכולתי לחיות כך, בלי לדעת מי הוא מטיבי שאני חייב לו הכל. והנה סוף סוף נכנע המתכתב להפצרותיי החוזרות, ואז התברר לי שאין זה מתכתב אלא מתכתבת, בחורה בגילי, השייכת לעולמי התרבותי.

פתאום התהפך עולמי, ואהבתי קיבלה גוון חדש: בלי ספק, זאת בת הזוג המיועדת לי משמים. מיד עשיתי סבב טלפוני כדי להתחקות על אישיותה ומכולם קיבלתי אישור על מה שידעתי: בחורה זהב. אמנם הרגשתי איזה היסוס, גמגום, בדבריהם, אך בסופו של דבר, כולם גמרו עליה את ההלל.

אולם כאשר העזתי לרמוז בעדינות שמא אפשר לברר אפשרות של נישואים נדחיתי על הסף. "לא שייך". כתבה בפסקנות "אמשיך לעזור לך בשמחה. אל תדאג, אינך לבד. אני אתך לסייע לך מפני כל דבר רע. אך מה שהצעת - לא שייך!". לא אמרתי נואש. לזמן יש כוח משלו, חלפו ימים, חלפו שבועות, והאותיות המנחמות והמחכימות, מבהיקות מתוך המסך הזוהר. יום וחידושו, יום ושמחתו, ותשובה לכל מצוקותי.

הלכתי ונקשרתי מיום ליום בקשר עמוק יותר עד שהעזתי לבקש: "אנו מתכתבים, אולי הגיע הזמן שנדבר בטלפון, אנא השמיעיני את קולך" . "לא. אנא הרפה ממני, חוששת אני להפחידך". אך אני איני מרפה, מבקש ומבקש: "השמעיני את קולך", עד שבסוף נכנעה, ומסרה לי מספר.

כאשר השיבה לי, שמעתי קול נורא ואיום, צרוד, נוחר וצורמני, קול כקולה של מכשפה. נרתעתי לאחור. הקול נורא אך התוכן חכם ועדין, מתוק ועמוק. מהר התאוששתי והשבתי בלי שניכרה שום מבוכה בקולי.

כך המשכנו לנהל שיחות טלפון, התרגלתי והסתגלתי לקולה. מה בכך שמיתריה נפגעו בתאונה קשה. איני שומע את הקול אלא את התוכן הנעים, והיוצא מן הלב ונכנס אל הלב.

אני חולם להתחתן והיא דוחה. אך אני מרגיש שהתנגדותה פחות נחושה. אני אופטימי, הזמן יעשה את שלו, הזמן חולף והקשר הולך ומעמיק.

ועתה בקשה נוספת בפי: "אנא הראיני את מראיך". והיא ממאנת ומסרבת ומפחדת. אבל אני לא מרפה: אסור לקדש אשה עד שיראנה" והיא בשלה: "כל הקסם יישבר". אך אני איני מרפה. "הראיני את מראיך", אני מתחנן.

לבסוף נכנעה: "בשעה 10.00 אעבור ליד הסופרמרקט מעבר לרחוב, לבושה בחליפת תכלת. אם אחרי שתראה אותי תמאס בי, ולא תרצה להתחתן אתי, רק אמור לי ובכך זה ייגמר. לא אפגע ואמשיך לעזור לך עניינית".

ישבתי בלב דופק בעוצמה בספסל מעבר לרחוב. כאשר חלפה לרגע קט ונעלמה, התחלחלתי, החוורתי וכמעט התעלפתי. בחיי לא ראיתי מראה איום ומחריד כל כך, גוף מעוקר ומעוות, פנים מעוותות לגמרי, כמו של מכשפה משאול תחתיות, או חייזר מעולם אחר. היא הבחינה בבהלה שלי, כיסתה פניה וחלפה לה. ישבתי נדהם על הספסל ואין איש אתי. חרב עולמי. ישבתי שעות דומם. אלו היו השעות הקשות ביותר בחיי. אכן 'שקר החן והבל היופי, אשה יראת ?' היא תתהלל'... אך זו מפלצת, זה מעל לכל כוח אנושי. אני רק בן אדם. איני יכול לפתור את הבעיה שלה. איני אשם שהיתה לה תאונה מחרידה... אך מה היא אשמה? וכי בכך היא שינתה את אישיותה. איפה הלב שלך? איפה המצפון שלך? איפה המוסר שלך? לאן חלפה אהבתך? לאן חלפה הכרת הטוב שלך? איפה אתה בן אדם?

כבר חמש שעות אני יושב על הספסל ומתייסר. הראש שלי מתפוצץ. בעת מצוקה, תמיד היא שעזרה לי, אך הפעם אני לבד עם עצמי. כמעט חצות, ואני ישוב על הספסל מכוסה בטל הלילה, קרוב להשתגע.

באחת בלילה, אני מתקשר. היא עונה מיד, ממתינה לדברי, "זו את?", "כן", "סליחה שנבהלתי, לא אבהל עוד, יהי מראיך אשר יהי, לא אעזבך".

אז התחילו עבור שנינו ימי אושר. לא ראיתי את המראה המעוות אלא את לבה הטוב. היינו יושבים על הספסל מול הסופרמרקט, מתכננים באיזה צבע נצבע את החדר, ובאיזה שם נקרא לילד. העוברים ושבים הסתכלו עלינו, הביעו תמיהה, כעס, קנאה, בושה, אך לא היה אכפת.

ואז הגיעה המשוכה הראשונה: הפגישה עם הוריי. כאשר ראו אותה, פניהם התקדרו, ולא הוציאו מילה מפיהם. היא תלתה עיניה בי וחייכתי אליה כל הזמן.

אחרי שליוויתי אותה לביתה, הוריי התנפלו עליי במטר ארטילרי כבד: "אתה מטורף?! להתחתן עם מפלצת?! מה תגיד המשפחה? מה יגידו המכרים? האמן לנו, רק לטובתך אנו דואגים! אתה לא תעמוד בזה".

ואני בשלי: "היא הצילה את חיי, היא בנתה את אושרי, אני חייב לה הכל, אם אני עוזב אותה , אני לא בן אדם". כאשר לא הרפו ממני נפלט מפי משפט שלא הייתי צריך לומר: "היא היתה לצדי, איפה שאתם לא הייתם". הם טרקו את הדלת בכעס: "איתנו - גמרת"! אבל אני עמדתי על שלי וקיימנו טקס אירוסין.

לכל אורך הדרך הדפתי בהצלחה את כל ההתקפות של קרובי משפחה וחברים שונים. הפכתי לשועל קרבות מנוסה, וכאשר השבתי: "מה חשוב, הפנים או החוץ?", לא היה בפיהם מענה. אך אחרי שניצחתי את כל האויבים, נותרתי לבד עם אויבי הקשה ביותר: ספקותי ויסורי הפנימיים, אך המשכתי הלאה. קבענו להיפגש ברבנות להירשם לנישואים. פניה אורו, אך עננה כיסתה אותם: "אם לא תבוא, אמות... כבר שלוש פעמים בעבר ביטלו ברגע האחרון" - "ודאי אבוא".

ולא באתי... פשוט שכחתי. אבי חלה, היו לי בחינות, הקטנוע התקלקל. כשנזכרתי, טסתי לרבנות. "כן, היתה פה בחורה, חיכתה לך שעתיים, התעלפה והוזעקה באמבולנס לחדר מיון". רצתי כמו מטורף לבית חולים. היא שכבה בלא רוח חיים.

דיברתי אליה, אין קול ואין עונה. כרעתי ברך ובכיתי: "אני מבטיח לך, זו תקלה" אז נפקחו עיניה, ודיברה בקול חלש. הבטחתי לה ולעצמי שזה לא יקרה שוב.