שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

סינון תלמידים

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

סינון תלמידים

[הרב שלמה אבינר]


שאלה: לישיבתנו התיכונית בא להירשם תלמיד חלש, וגם בגיליון ההערכה שלו רשום שהתנהגותו בעייתית. בנוסף, כיפתו הקטנה אינה מעידה על עודף יראת שמים. אני יודע שהרב סובר שיש לקבל אחוז מסוים של חלשים (באהבה ובאמונה 344), אך גם בלי זה יש לפנינו קשיים ללא נשוא. לכן בישיבתנו לא נהגנו כן. אבל בכל זאת, תלמיד זה יוצא מן הכלל, כי אביו היה ראש ישיבה שלי בישיבה תיכונית. אמנם הוא לא פנה אלי, אך מסתבר שהוא מצפה שאחזיר לו טובה, במיוחד שגם אני הייתי תלמיד חלש ואף גרוע, בעל התנהגות פרועה, פעמים רבות ננזפתי, נענשתי, ואף הורחקתי מהמוסד לתקופות קצרות, אך מעולם לא סולקתי, תמיד האירו לי פנים, ובזכות זאת הגעתי לאן שהגעתי. במבוכתי פניתי לילד עצמו ואמרתי לו: "הרי אתה ממשפחה טובה, בוודאי יש כאן מעידה, לכן אקבל אותך אם תתחייב להשתפר". הילד השיב במורת רוח: "אל תעשה איפה ואיפה. לאחרים לא אמרת כך. אם תקבל אותי בגלל אבא שלי, זה לא אני". עכשיו אני נבוך לגמרי.


תשובה: ישמעו אזני כבודו מה שפיו מדבר: שהוא הגיע למה שהגיע בזכות שקיבלו אותו באהבה ובסבלנות על אף היותו ילד חלש וגרוע. סוד ההצלחה אינו מיון בין טובים לגרועים, אלא חינוך באהבה ובסבלנות. כמו כבודו יש מאות אלפים לאורך ההיסטוריה. מאידך, יש הרבה ילדים שזרקו את הכיפה מפני ששידרו להם שהם אכזבה מהלכת. אחרים נפלו לעבריינות-נוער למחצה, לשליש ולרביע, ואין לשער אילו מאמצים נדרשים כדי לקרבם בחזרה. ואולי קל יותר הוא הטיפול המניעתי מאשר השיקומי. יש מהם נוער גבעות, מהם 'כיכריסטים', מהם מנותקים לגמרי. כל זאת יכלו למנוע בעזרת חום ואהבה.

אותו תלמיד שפנה אל כבודו. לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, עם כל מגרעותיו. אנא יצייר כבודו במוחו ובלבו מה עובר על ילד כזה שמרגיש כל המזמן דחוי ובזוי. כמה סבל וכמה ייסורים עוברים עליו. כמה זה מייאש אותו.

שמא נאמר כי הוא אשם בכך עקב התנהגותו, וכל הסבל הזה אינו אלא עונש צודק. אין זה ישר להטיל עליו את האשמה. הוא עדיין ילד. אף שמבחינה הלכתית הוא כבר בר-מצוה, בכל זאת מבחינה רגשית הוא עדיין ילד בגיל ארבע עשרה ועוד הרבה שנים. כמובן, אין זאת אומרת שאין להענישו בשעת הצורך. חינוך כולל גם ענישה לעתים, אבל להתייאש ממנו וגם לשדר לו ייאוש - זה הכי גרוע. אדרבא, יש לקרבו.


כבודו טוען: "גם אחרי כל הסינון וכל האליטיזם, מאד קשה לחנך. למה נוסיף עוד בעיות וקשיים. האינטגרציה לא הוכיחה את עצמה. אולי אפשר לקלוט שניים שלושה תלמידים בעייתיים בכיתה, אבל קבוצה גדולה זהו דבר כמעט בלתי אפשרי".

תשובה: לא אמרנו לקלוט קבוצה גדולה של בעלי נתונים מכבידים זהים. אלא ילדים שונים עם קשיים שונים. בהלכה "איסורים מבטלים זה את זה" (זבחים פא א. ועיין יומא נח א, חכמת אדם נא לא-לב), כלומר האיסור מצטרף להיתר כדי לבטל איסור אחר. כך הוא בחברה ובחינוך. הילד הבלתי ממושמע בטל ברוב הילדים הממושמעים, כולל בעלי הכיפות הקטנות. ובעל כיפה קטנה מתבטל ברוב בעלי כיפות גדולות כולל הבלתי ממושמעים. לכן אין להירתע מלקלוט ילדים עם כל מיני חסרונות. זה פחות דתי, זה עצלן, זה חצוף, זה ברמה נמוכה - ניתן תמיכה. לזה קשיי למידה - ניתן שעורי עזר, לזה קשיי ריכוז וקשב - נעשה לו תכנית מיוחדת, לזה קשיים חברתיים - נשלב את מדריכו בסניף, לזה קשיים באמונה - נשוחח אתו, לזה קשיים בהתנהגות - נעשה לו תכנית התנהגותית, לזה ה"מנותק" - ניתן חום. ולזה החטא הנורא: "בינוני בציונים".

כבודו אומר: "השאָרַת תלמידים בעייתיים מהווה סיכון לתלמידים האחרים. ומספר מסילת ישרים פרק חמישי למדנו את הסכנות של חברה רעה. האין זה מסוכן?" כבודו צודק, זה מסוכן. הכל מסוכן. ודאי יש לשמור על הילדים, אך אין להפריז. אין לך מידה טובה שאין הקיצוניות מזיקתה. משל למה הדבר דומה: הקפדה יתרה על הגיינת הגוף גורמת לפגיעות במערכת החיסונית, משום שמהגוף נמנעת כניסה של "חיידקים טובים", מה שמביא עליה באסטמה, באלרגיות ובשאר צרות. כך מבחינה חינוכית יש לחסן את הילד. אגב, לא נאשים את החברה לבדה, יש גם יצר רע שבא מבפנים.

לכן, יש להיזהר מהיגיינה חינוכית יתרה: תן אמון בכוח ההבחנה של הילד, בהיגיון ובמערכת הסינון שלו. אל תעשה ממנו מרובעות אחת גדולה.

אנו סומכים על כבודו שידע מה הם הקווים האדומים, לפי הזמן, המקום והמציאות.

אנו סומכים על כבודו שיידע להתאים לכל ילד מסגרת התואמת לו ולא יכפה עליו מסלול הזר לאופיו. אבל מכאן לסלקציה אכזרית עבור ילד קטן - הדרך רחוקה.

הוא ילד כל כך טוב, אבל נכשל ב"חטא הילדים": בינוניות. בכלל, כל הילדים כל כך טובים. נכון שהם עושים שטויות, אבל הם עדיין קטנים, ניתנים להשפעה ולתיקון. אם בגיל כל כך צעיר עורכים בו סלקציה, הוא הופך מילד תמים לילד שבור. קפיץ נשבר בו, מי יודע אם יהיה אפשר לתקן.

אין לתאר את ייסורי ההורים, הייאוש, התחושה שמערכת החינוך בוגדת בהם וביקר ביותר להם - בניהם ובנותיהם. אותה מערכת שהם מאמינים בה, תומכים וגם עובדים כמורים גננות ומחנכים - פתאום פועלת כחברה עסקית, הישגית, ובוגדת בהם.


ולסיום שיר של נתן אלתרמן:

אש לבנה

נער אחד לאור המנורה

כתב שיעורו על דף

מוחו לא לוּמד לחשוב מהרה,

בפחד, ביגיעה חשב.

וסביבו ענן קיטור וריח בערה

וחמת אם במר נפשה ומורא אב

וקול זקנים וטף ועשן כירה

ומסביב קהל גדול ניצב

וראשי הקהל מצווחים: זו צרה,

הנער הזה ראשו ראש רע,

לא לנער הזה התפללנו זמן רב.


עוצם הנער עיניו

חדל לראות את אותיות הכתב

אמרו אותיות: לולא פעם נכתבנו

על אש לבנה באש שחורה

כי אז הלוא דם נטפנו

בערב לאור המנורה.