שיעורי הרב שלמה אבינר

נצחיות המצוות

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: נראה שיש תקנות של חז"ל שאינן רלוונטיות עוד, וכבר פג טעמן. לדוגמא: מים אחרונים תוקנו במציאות של מלח סדומית העלול לסמא את העיניים. אך מלח זה כבר לא קיים, ואם כן – למה להמשיך לנהוג במים אחרונים?

תשובה: אכן, לפעמים יש גזרת חכמים שתוקפהּ תלוי בהמשכיות הטעם. לגבי מים אחרונים, כבר כתבו התוספות: "אבל אנו, שאין מלח סדומית מצוי בינינו, ואין אנו רגילין ליטול אחר הסעודה" . וכן כתב בשולחן-ערוך .

כלל הוא שדבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו : דבר שאסרו או תיקנו חכמים במניין – אף שבטל הטעם, צריך מניין חכמים להתירו, ואינו מתבטל מעצמו. אבל אם מראש חכמים לא גזרו אלא במקומות מסוימים בהם שייך טעם הגזרה, אזי גם במקום שבו נאסר דבר-מה – אם בטל הטעם, הגזרה בטלה מעצמה. לכן כתב הפרי חדש שאין אנו רגילים ליטול מים אחרונים אחר הסעודה, כי אין מלח סדומית מצוי בינינו. ואף שדבר שבמניין הוא אין צורך במניין אחר להתירו, כי מלח סדומית לא נמצא בכל מקום אלא בסביבות סדום, וכשגזרו בתחילה לא גזרו אלא עבור מקום בו נמצא החשש . בכל זאת, רבים מרבותינו האחרונים סוברים שגם בימינו יש לנהוג במים אחרונים, שהרי יש טעם נוסף והוא "ידיים מזוהמות פסולות לברכה... והייתם קדושים – אלו מים אחרונים" . דין זה נכון, כמובן, לא רק לגבי ברכת המזון, אלא גם למי שאוכל פרי בסוף הארוחה ומברך עליו, וידיו אינן נקיות .

אך יש אנשים שאוכלים עם סכין ומזלג ואינם נוגעים במזון – ולפי זה אין צורך במים אחרונים . אלא שהפוסקים האחרונים בכל זאת חיזקו תקנה זאת בהזכירם שיש גם טעם על פי הנסתר המוזכר בספר הזוהר . כלומר, כאשר חכמינו מתקנים תקנה או גוזרים גזרה, הם לא תמיד מגלים את כל טעמיהם. אך מי שממאן לנהוג על פי הנסתר, בטוענו שאין הלכות של רזי תורה מחייבות אותו , ניתן לטעון כנגדו כי "לא פלוג". או בניסוח מודרני: עקרון ההכללה. כאשר חכמים תיקנו תקנה הם לא רצו לפרט עד אין סוף מתי הוא תקף ומתי איננו, אלא קבעו כללים פשוטים, כדי לא לסבך את האנשים בדיונים מורכבים על כל מקרה. נכון שלפי זה ייתכן כי התקנה תחול במקרה שהיא לא שייכת בו, אך זו טרחה אפסית לעומת הצורך לדון בכל מקרה לגופו: לא נצטרך לוודא כל פעם שמא השתנו רכיבי המלח, ובמיוחד לבדוק אם הידיים נקיות או לא נקיות, ובכלל – איזו דרגת נקיות נדרשת? כך לא נצטרך בסוף כל ארוחה לתהות מול אצבעותינו.

יתר על כן: הרמב"ם מסביר שכן הדין לגבי חוקי התורה. התורה עצמה מכוונת למצב כללי ולא ליוצאים מן הכלל, ואי אפשר להתאימהּ לכל אחד לפי נתוניו, שהרי אם לא כן "נתת דבריך לשיעורין" , לדבר יחסי ולא מוחלט. אי אפשר להתאים מצוות לפי שינוי האנשים והזמנים כמו עסק הרפואה, אלא יהיו דינים מוחלטים וכוללים, כמו שנאמר: "הקהל! חוקה אחת לכם" ." . רבי שם טוב בן שם טוב בפירושו שם אומר שכן הוא ביחס לחוקי הטבע. למשל: הגשם הוא חסד עצום למין האנושי, אך לעיתים ריבוי גשם עלול לגרום נזקים. החשבון הוא כללי ולא פרטי, ומתוך חשבון זה מופיעה גם טובת הפרט – אך לעתים גם רעתו.