שיעורי הרב שלמה אבינר



== סע ממוגן ==


'''שאלה:''' האם עדיף לנסוע ביש"ע ברכב ממוגן ירי או לפחות עם כובע פלדה ושכפ"ץ, או שמא עדיף לא להכביד, להקשות ולסבך את חיי היום-יום של השתרשות במקום, של ישיבה בארץ ישראל בצורה נורמלית, וזה גם משדר שאנו מפחדים?

'''תשובה:''' יש לחלק את הנושא בין פסיקת הלכה לבין עדיפות. מן הדין, אין חייבים, כי הסיכון נמוך ביותר ואינו מוגדר בבחינה הלכתית כסיכון המחייב נקיטת אמצעים, מה שנקרא "שכיח היזקא" (פסחים ח ב), נזק שכיח. ב"ה, פיגועים הנם נדירים, כמו שתאונות דרכים הנן נדירות. כמובן, על כל תאונה אנו בוכים, אך לא בגלל זאת נימנע מלנסוע. וכן הוא ביחס לפיגועים - אלא אם כן יש איזור שהוא "שכיח היזקא", למשל מתוך עשרה רכבים, אחד נפגע. אין סומכים על הנס. באזור כזה חייבים להתמגן.

אך אם ההיזק אינו שכיח, אין חייבים - אבל עדיף. ומי שסבור שמיגון משדר פחד, אין זה נכון. לו היינו מפחדים, היינו עוזבים את יש"ע ועוברים לגור במקום אחר. אנחנו נשארים פה, סימן שאיננו מפחדים. אך גם מי שאינו מפחד, יש לו עניין לצמצם את הסיכונים עד למינימום האפשרי. אין זה פחד אלא זהירות. מה בין פחד לבין זהירות? הפחדן, מרוב פחד, אינו עושה. הזהיר עושה, אך נוקט באמצעי זהירות מרביים. גם חייל ביחידה קרבית מובחרת, בצאתו בלילה, מורח פניו בשחור, ובוודאי אינו פחדן. לו פחד, לא היה מתנדב ליחידה זו. אך הוא נמנע מסיכונים מיותרים. הוא גם ממלא מימייתו שלא תרעיש, ומסיר טבעתו שלא תבזיק. אין כאן פחד ואין כאן שידור פחד.

ועוד תאמרו: הרי זה מכביד על החיים? זה נכון. פעמים רבות, מצוות מכבידות על החיים וכמובן אינן חדלות מהיות אהובות. מכביד לקנות אתרוג מובחר ומכביד לטבול במקווה קר; מכביד לקום השכם בבוקר לתפילה ומכביד להקדיש כל רגע פנוי ללימוד תורה. מכביד לבקש סליחה ומכביד לסגור את הפה ולא לדבר לשון הרע. אבל כיוון שזו עבודת ד', עושים אותה בשמחה. הרמב"ם קובע שיש לעבוד את ד' בשמחה, ומסביר "המגיד משנה" שמרוב שמחה אין הטורח של המצוה נחשב בעיניו. כך לענייננו, מצוה לצמצם את סכנת הפיגועים, ולכל מצוה יש מחיר. לא אמרנו: חובה, אלא - מצוה.

סע באוטובוס ממוגן ולא ברכב פרטי. אמנם זה מכביד אך אין זה סוף העולם. יש הרבה יהודים במדינתנו שאינם נוסעים ברכב פרטי אלא רק באוטובוס מהסיבה הפשוטה שאין להם כסף לקנות רכב. יש אפילו יהודים שאין להם כסף לנסוע באוטובוס והם הולכים ברגל. אפשר להחנות את הרכב הפרטי בעיר הסמוכה, ומשם לנסוע בתחבורה ציבורית ממוגנת.

נכון שזו הכבדה, שאין אוטובוס זמין בכל רגע, לכן נהיה כמו אותם יהודים שאינם עשירים ותמיד נוסעים באוטובוס - למען המולדת ולמען הביטחון. גם כפל"ד ושכפ"ץ הנם כבדים אך מצוות הן לפעמים כבדות. אהובות וכבדות. 

זה הכלל, באזור ממש מוגן שקורה בו משהו באופן נדיר ביותר, ניסע רגיל. אזור מועד לפורענות או בשעה מועדת  לפורענות - ראוי להחמיר.

אנשים רבים מחמירים חומרות שונות. אין חובה להחמיר, אך המחמיר תבוא עליו ברכה. ביטחון אינו חומרה פחות חמורה משבת וכשרות, אתרוג ולולב.

יתר על כן, איננו יודעים כמה זמן יימשך המצב העכשווי . אנו מקווים שמחר יקום ראש הממשלה ויכריז: די! קץ לחושך! מעתה לא נרשה לכל מיני רוצחים להרוג אנשים. הלוואי.

אך יתכן שהמצב הנוכחי שנמשך כבר יותר משנה, יימשך עוד זמן רב, עוד שנה, עוד עשר שנים, עוד מאה שנה, איש אינו יודע. היו דוגמאות בהיסטוריה של עמים שטרור נמשך שנים, ואפילו בהיסטוריה שלנו אחרי קום המדינה.

לכן יש להתכונן לשהייה ארוכה ולהנמיך פרופיל כדי לשרוד ביש"ע ובכל מלוא רוחב ארצנו. בצבא יש לפעמים כוננות ספיגה, נכנסים לתעלות ולבונקרים, על אף שזה מכביד ולפעמים גם לשווא. אנחנו צריכים להיכנס לכוננות ספיגת טרור, ולארגן לנו אורח חיים כזה שלא ניפגע. כי כל נפש מישראל  היא חביבה כעולם מלא, זה גם מחליש מורל. כאשר חלילה יהודי נפגע ביש"ע, לפעמים כל ההתנחלות שלו שבורה נפשית מכך, כיוון שכולם הם  ידידים וחברים, וזה יותר קשה מבחינה חברתית מנפגע יהודי הגר בבניין בתל אביב, שם לאו דווקא כולם מכירים את כולם, מחוברים ומקושרים. לפני ד' כולם חביבים בשווה, אך מבחינה חברתית השבר גדול יותר.

כידוע הטרור הוא מלחמה פסיכולוגית. לעולם לא יוכל לכבוש מדינה ולבצע תרחישי כיבוש טרגיים, אך יוכל להטריד, להפחיד ולשגע אותך עד שתיכנע ותהיה מוכן לוותר.

לכן, יש להתכונן גם נפשית וגם מעשית לא להיות מוטרד. לשם כך יש לנהל אורח חיים חסכני , מעין ירידה למקלטים כמו יישובי הצפון, שבהם שוהים במקלטים במשך שעות וימים, על אף שאין זה נוח אלא מקשה על החיים, רק כך שורדים, וגם קל יותר מאשר תקופת ה"בליץ" בלונדון. "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (ישעיהו כו כ).

אין זה פחד, זו זהירות, זו החזקת מעמד, זו גבורה! זה אמנם מכביד על החיים, אך אם מישהו חלילה נפגע, זה מכביד יותר על כולם. זו הכבדה וזו הכבדה. עולם בלי הכבדות אינו מהעולם הזה.

השואל אותי, אני משיב לו: סע ממוגן. אני ממליץ, איני מחייב. לפעמים יש גם נסיעה דחופה וחשובה. "חייב" זו מילה אחראית מאד, כמו פסק הלכה, יקוב הדין את ההר. אלא זו המלצה, טוב, כדאי להתרגל.

גם שכפ"ץ וכפל"ד אינו משדר פחד. אבירי ימי-הביניים היו מכוסים שריון קשקשים מכף רגל ועד ראש, כולל הסוסים, שאף הם היו ממוגנים. 

מיגון אינו משדר פחד, אלא גורם תסכול לאויב שיורה ללא הצלחה. הוא מרוגז ומעוצבן. בכל פעם שכלי התקשורת מודיעים: "בניסיון פיגוע לא היו אבדות בנפש" - נופל לו המורל ומתקצצות כנפי הרשע שלו.

דוד המלך הלך תמיד ראשון לקרב. אמרו לו גיבוריו: אתה על הכוונת, בקרב כל האויב מתביית עליך, כמעט הרגו אותך ובנס ניצלת, שב בחמ"ל!

שמא נאמר: איך נפקיר את הכביש, הכביש בלתי נפרד מארץ ישראל, וצריך מסירות נפש על הכביש? נכון. אך אף אחד אינו מפקיר את הכביש, צה"ל אינו מפקיר את הכביש, וגם אנו איננו מפקירים את הכביש. רק ניסע בו באופן ממוגן, משוכפץ ומכופלד. וגם אם נימנע מלנסוע בלילה, אין זו הפקרת הכביש, אלא חשבון של הישרדות ארוכת טווח. אדרבא, אם אינך נוסע בלילה הנך משחרר את צה"ל מהמשימה לשמור עליך. הצבא אינו בטלן ואינו עצלן. כשהנך נוסע ברכבך הפרטי, צה"ל עמל יומם ולילה להגן עליך. גם אם אינך רואה, צה"ל פועל גם כשאינו נראה. לא תיסע, צה"ל לא ילך לישון, אלא יפעל לחיסול הרשע. 

יש תמהים: צה"ל נוסע עם מיגון והאזרח ללא מיגון. איזה מין צבא זה?! ודאי. בצבא יש פקודות, אין חכמות, 
יש קיום הוראות - גם מכבידות. לאזרחים אי אפשר להכביד בפקודות, אפשר רק לתת פסקים. אך אין כאן אפילו פסק אלא המלצה חשובה: א. אם הכביש מסוכן בתכלית הסיכון, אתה חייב להתמגן  ב. אם זה כביש בטוח מכל צד ומכל פינה, המשך רגיל. ג. אם זה כביש אמנם לא מסוכן מבחינה הלכתית ואינו "שכיח היזקא", אך לא נוכל להכחיש שקורה בו לפעמים משהו, אני נותן לך עצה: סע ממוגן.

==



































==

[[קטגוריה: מאמר]] [[קטגוריה: זהירות (מאמרים)]] [[קטגוריה: סכסוך ישראלי - ערבי (מאמרים)]]