שיעורי הרב שלמה אבינר

משנכנס אדר מרבים בשמחה. מה זה אומר בפועל מרבים בשמחה?

קודם כל מהלשון מרבים בשמחה ולא שמחים אנחנו מבינים שהמצב הקבוע של האדם הוא להיות שמח, אלא שבאדר וגם ניסן מרבים. וגם ממה שכתוב באב ממעטים בשמחה- מכאן אנחנו למדים שהמצב הרגיל הוא ששמחים, אלא שבחודש אב ממעטים. למה המצב הרגיל הוא של שמחה. שמחה על מה? שמחה במובן של מידה טובה.

הרמב"ם ה.דעות א, ד: "הדרך הישרה היא מידה בינונית... אלא שמח כל ימיו בנחת בסר פנים יפות" כלומר, הקיצוניות האחת שהאדם מהולל ושוחק. הוא משתולל וצוחק כל הזמן. והקיצוניות ההפוכה- דואב ואונן. אלא שצריך להיות שמח כל ימיו, וסבסר פנים יפות שמחייך אל האנשים. זה שלמות. האדם הוא שלם בגופו הכוונה, שלם באישיותו. זה מקביל לדברים אחרים- כעסן מידי ואדיש מידי, וכן הלאה הוא הדין לגבי השמחה. ולכן המצב הרגיל הוא שהוא שמח תמיד. וכבר מתעוררת כאן שאלה: אם המצב הבריא הוא להיות שמח וזה דרך האמצע והיא הדרך הנכונה, אז אם הוא מרבה אז הוא חורג מן האמצע, וגם אם הוא ממעט באב אז הוא חורג מן האמצע? תשובה: לא מדובר פה במצווה, שזה חייב להיות מדוייק. שבת מתחילה בשעה זו ונגמרת בשעה זאת ואפשר להוסיף קצת, אך פה מדובר במידות. מידות זה מידת נפש קבועה אבל יש תנודות לכאן או לכאן. כמו שאמרו- סנונית אחת לא עושה את האביב. יום אחד שמח- לא עושה את האושר של האדם. האושר של האדם זה מבט כללי על כל חייו. אבל יכול להיות יום שהוא עצוב. ולמה? כי מת לו מת ל"ע אז הוא עצוב. כי הוא איבד חפץ יקר, נשרף לו חפץ, מתה בהמתו- אז הוא עצוב. אם הוא לא עצוב- אז הוא לא נורמאלי.

כמבואר בעין איה ברכות ס שיש דברים אשר מברכים עליהם "ברוך דין האמת". אז הוא עצוב, זה לא מעלה שלא יהיה לו רגש ולא יהיה עצוב. יש שם חידוש שצריך לקבל את זה בשמחה. ואיך יקבל את זה בשמחה והרי הוא עצוב? הוא מסביר שם- זה נכון שמתה בהמתו וכן הלאה אך אחרי שזה קרה לו זה סימן שכך הקב"ה החליט, ויש להקב"ה חשבון.

יש פה חלוקה רגשית ושכלית. רגשית הוא עצוב ושכלית הוא שמח כי הקב"ה עשה כך. אז גם אדם שהוא מאושר יש רגעים של יותר אושר ויש של פחות אושר. אשם שהוא שמח כל ימיו בנחת, בוודאי יש רגעים שהוא לא שמח כי מת לול מת או תשעה באב, ויש ימים שהוא יותר שמח- כי הוא מצא מציאה יקרה, כי נולד לו ילד, שבועות פסח וסוכות. אנחנו מדברים על מידות ולכן באופן טבעי יש תנודות, אבל גם התנודות לא יותר מידי מוגזמות. גם כשהוא עצוב- לא יכול להיות יותר מידי עצוב. כבר כתוב- 3 ימים לבכי, 7 להספד.. שנה לזכרון, ואח"כ יש גזירה שהמת ישכח מהלב, לא צריך להגזים.

וכך אמרו לדוד שיפסיק להתאבל על שאול. גזירה שהמת ישתכח מהלב!

אפילו אליהו הנביא אשר כתב את מגילת איכה ואין נבואה שורה מתוך שמחה, ואיך אפשר להיות שמח ולכתוב דברים כאלו? בוודאי זה עצוב, אך לא לגמרי עצוב, שאחרת לא יוכל לכתוב זאת. ואותו דבר שאדם שמח יותר גם אז אי אפשר לחרוג. אמרנו תנודות אבל לא מקיצוני לקיצוני.

אין נבואה שורה מתוך עצבות ה. יסודי התורה ז,ד "אין הנבואה שורה.." לא מפריזים. אז באופן טבעי כל המידות יש תנודות. לא יכעס. אבל אומר הרמבם על דבר גדול יכעס. יש דוגמאות בגמ' אמוראים ותנאים שכעסו והיה בסדר. לא יתאווה לדברים שהגוף צריך להם וכן הלאה.

בביאור הלכה סימן תרצה "עד דלא ידע" חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתייה. אם כן מה הביטוי של השמחה? אכילה ושתייה. שתייה כמובן של יין לא מיים. זה כמו הנביא. למה הנביא שמח? כדי שתשרה עליו הנבואה, ולכן הוא מנגן או מנגנים לפניו בכינור כדי שיזכה לנבואה. כמובן בפורים זה לא כדי שנזכה לנבואה, אלא כדי שנזכה לאהבה לה' יתברך והודאה על הניסים. כי אנחנו לא מצליחים ככה. היינו צריכים לשמוח ככה שהרי היתה גזירה אבל זה רחוק ואנחנו לא מצליחים אז אנחנו צריכים אמצעים מלאכותיים איזה? אוכלים ושותים ומתוך כך מודים להקב"ה. כלומר, זו שמחה נוספת כדי להגיע למשהו של עבודת ה'. וכך בפורים וכן בנביא.

יש כאן 2 חידושים: 1. גם התנודות במידות הם בגבולות מסויימים. גם התנודות בשמחה- שלפעמים הוא בוכה או שמח יותר מידי לא צריך להגזים בזה. 2. שהתנודות צריכות להיות לא סתם. בלי סיבה אתה לא יכול לנוד מדרך האמצע. אם יש סיבה- איבד חפץ או מת לו מת. אז זו סיבה אמיתית. וכן למה הוא שמח? נולד לו מישהו הרוויח כסף, וכן הנביא- כדי לנבא. זה לא סיבה על העבר אלא על העתיד.

וכן אומר המאירי, שזה על העתיד. ובביאור הלכה הוא מביא את החיי אדם.. יש הרבה שיטות. הרמה אומר שישתה יותר מלימודו וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. הוא שותה והוא נרדם.

החיי אדם כבר וויתר אלא אומר שישתה יותר מהרגלו. שבסופו של דר איפה כתוב במגילה שחייב אדם לשתות, אלא כתוב "ימי משתה ושמחה" ואין שמחה אלא ביין. ואם כן למה משתה? אלא שסימן שצריך יותר מהרגיל. ויותר מהרגיל זה יכול להיות עד דלא ידע ויכול להיות גם יותר מהרגלו.

"לא יגיע לידי קלות ראש.." גם פה לא צריך לחרוג. ומה זה חריגה? שהוא לא מקיים מצווה או שינהג בקלות ראש שזו עבירה. ומה זה קלות ראש? שהוא צוחק על שטויות, אם כך עדיף שלא ישתה. אלו התנודות. פה זה מוגדר- שלא יגיע לידי עבירה.

מה זה אומר משנכנס אדר מרבים בשמחה? תשובה: ראינו במאירי- שמחה על הנס על ההצלה אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. על זה אנחנו שמחים. שמחים כדי להגיע לאהבת ה', שזו הודאה, וזו המדריגה הראשונה של חובת הלבבות שזה הכרת הטובה, אפשר לעבוד את ה' ממדרגה יותר גבוהה ולא רק בגלל הכרת טובה. פורים זה שמחה ישנה ולכן צריך לחדשה, ולכן אנחנו שמחים בפורים. אז אנחנו שמחים בכל אדר וכן גם בניסן. ומאיפה אנחנו יודעים שגם בניסן? מרש"י. שגם בניסן היתה הצלה גדולה.