שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

משבר בציונות הדתית? (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־23:31, 1 בפברואר 2018 מאת Maale (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''משבר הציונות הדתית''' יש שואלים: כיצד מתקנים את המשבר שפוקד את הציונות הדתית אחרי הגירו...")

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

משבר הציונות הדתית

יש שואלים: כיצד מתקנים את המשבר שפוקד את הציונות הדתית אחרי הגירוש מגוש קטיף?

והתשובה: אין מתקנים כי אין משבר. אולי יש משבר לשואל. אולי יש משבר לשוליים. אבל לרוב רובו של הציבור הלאומי דתי אין משבר.

ודאי יש צער גדול על הגירוש, ועל עוד דברים שקורים עכשיו, ושקרו מאז קום המדינה ומאז ראשית שיבת ציון - דברים חמורים פחות ודברים חמורים יותר - אבל אין לו משבר, במובן זה שהוא התייאש מדרכו ומחפש כיוון חדש. יש אנשים מסוימים שעוברים משבר, אבל הם מיעוט זניח. כמובן, הם יהודים יקרים אהובים אבל זניחים במספרם.

לציבור הלאומי דתי בכללותו אין משבר. יש צער עמוק על מה שקרה וגם על מה שקורה עכשיו בתחום הביטחון, בתחום המוסר, בתחום המשפחה ועוד. אבל הציונות הדתית מעולם לא הציגה שתחיית האומה בארצה תהא סוגה בשושנים, מעולם לא חלמה שהמדינה תהיה מדינה שכולה תכלת ואפילו טלית עם ציציות. תמיד ידעה שצריך סבלנות ושיהיו מורדות ועליות.

רוב הציבור הציוני דתי, כחצי מיליון אנשים, נאמן למדינה ולצבא ולשאר המערכות של האומה הקמה לתחיה בארצה. כתוצאה מ'ההתנתקות' מגוש קטיף, הוא לא החליט על התנתקות מהמדינה. ואם כבר היה לקח, הוא היה הפוך: להיות יותר מעורב בכל ענייני המדינה. כי אם אתה לא שם, אז עובדים בלעדיך. מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת. ונוצר תאנה יאכל פריה. כמובן, גם על זה יש להעיר, כי עלינו להיות מעורבים יותר, לא כדי לחזק את מעמדנו, אלא מפני שזה עצמו מצוה.

על כל פנים אלה שאומרים 'צבא גירוש', 'צבא שרון', 'לא נתגייס לצבא', 'לא נצרף חיילים למניין', 'לא ניקח חיילים בטרמפים', 'לא נתחתן עם חיילים', 'לא נשכח ולא נסלח לצה"ל' - הם מיעוט זניח, והאמירות האלה הן לזרא לרוב רובה של הציונות הדתית. הציבור הציוני דתי מאמין שכל מהלך תחיית האומה היה מהלך נכון בעל ערך אלוקי. שבניין הארץ ושיבת ציון, הקמת המדינה והצבא, עם כל הבעיות הקשות שהיו ויהיו, הם בסך הכל דבר גדול ועצום ונפלא. ואם היה צריך לחזור על הכל מחדש, היו עושים עוד פעם.

נכון שהציבור הלאומי דתי חוטף חבטות, ונותרות לו צלקות. אבל הוא לא לבד במצב הזה. כל העם היושב בציון חוטף חבטות. אבל סך הכל הציבור הלאומי דתי הוא ציבור שמח ואופטימי, פועל ודוחף, מלא אנרגיה ויצירה.

זה ציבור מגוון מאוד, שכולל דתיים יותר ודתיים פחות, ישיבתיים יותר ואקדמאיים יותר, ימנים יותר ושמאלנים יותר, זהו ציבור חזק ולא ציבור של 'לא נשכח ולא נסלח'.

כואב לו מה שלפעמים בממשלה יש חוסר יושר, אבל לא בגלל זה היא ישבור את הכלים ויפסיק את השותפות שלו עם המדינה. הוא גם לא מתייחס אליה כאל אמצעי לספק את צרכיו הוא. אלא רואה בה אידיאל, ראשית התקיימות חזון הנביאים של גאולת ישראל. הוא אינו מתעלם מהבעיות הקשות אשר פוקדות את המדינה, וגם בתוכו יש חילוקי דעות רציניים ביחס לסוגיות ציבוריות ורוחניות חשובות. אבל סך הכל הוא מהווה חטיבה מאוחדת של אוהבי המדינה והצבא, מלאת מרץ ואופטימיות.

אלה שיש להם פק"ל בלתי מתכלה של כעס ותסכול, זעם ועלבון, ולכן מדברים על מדינה אלטרנטיבית תורנית אמונית עם צבא אלטרנטיבי תורני אמוני, שייבנו מחדש מן היסוד, ומתוך התנתקות מן המדינה ה'ציונית' העכשווית, שהם יכבשו את השלטון, הם מיעוט זניח שבזניח, שאינו אלא מייצג את עצמו, ואינו אלא מדבר אל עצמו, ולכן אינו מודע לכך כמה זה דבר שחצני בלתי ריאלי.

אלא ציבור הציונות הדתית, רובה ככולה, רוצה קשר עם כל עם ישראל - על אף הביקורות. הוא מזדהה עמוקות עם נוסח מרן הרב קוק שיש "לפעול על הכל ועם הכל" (אדר היקר עמ' ס'). הוא מזדהה היטב עם דברי מרן הרב קוק ש"אין צדיק בעולם שיגיע לקרסוליה של כנסת ישראל כולה" (אורות קעא).

אפשר למצוא מגרעות רבות בציבור הלאומי דתי, והוא בעצמו אינו חוסך את שבט הביקורת מעצמו, אך מעלה אחת גדולה יש לו: הוא מחובר עמוק עם עם ישראל, מחובר עמוק עם מדינת ישראל, מחובר עמוק עם גאולת ישראל.

לעקומת גאוס של ההתפלגות הסטטיסטית יש שוליים מדולדלים, אך ההר שמזדקר באמצע, יוצאת ממנו קריאה גדולה: זה עמי, זו מדינתי, לא אטוש אותם לעולם, אלא אעסוק ללא הרף בתחייתם! לכן "כוח אלהי מרוממהו ומשגבהו בישועה" (שמונה קצבים ז רא).